אובדן אם

אימי האהובה נפטרה מסרטן לפני כחודש וחצי. לפני שהיא נפטרה..היא נראתה יפיפיה ועם שמחת חיים.. מי היה מאמין שהגוף יקרוס אחרי כמה שעות.. אני זוכרת כשישבנו לידה בבית חולים כשהיא היתה מורדמת ומונשמת עד לנשימה האחרונה.. אני מתגעגעת אליה,לא מצליחה לדמיין את החיים בלעדיה.. אבא שלי ,ובני משפחה אחרים גם מרגישים ככה.. ואני לא יכולה להקל לי ולהם על הכאב אני רק רוצה שהיא תהיה פה.והיא לא פה.. הלוואי וגם אני לא הייתי. אני לא מצליחה להתאושש מהאובדן הכבד.לא מצליחה להשלים עם המוות שלה,אני עצובה נורא,ומתגעגעת .אין מילים לתאר עד כמה היא חסרה. כל יום כשחוזרת מהעבודה אני רק יושבת פה ובוכה כמו ילדה קטנה אני רוצה את אמא.. אני וחבר שלי גרים יחד והוא עוזר ותומך והוא שם בשבילי כמו כן גם חברות טובות תומכות ועוזרות אבל זה לא מקל עליי אפילו במעט עם כל הצער והכאב שמרגישה מרגישה שרוצה לתפוס מרחק מכולם... ואני כועסת על עצמי שלא מצליחה להיות שם בשביל אבא שלי שגם הוא איבד את היקר לו מכל,את אשתו..אמא שלי.. אני לא יודעת איך להקל עליו ועליי,ועל אחי הקטן גם. תמיד כשהייתי במצב רוח לא משהו יכולתי לבוא או לדבר בטלפון עם אמא וזה היה עוזר לי מאד..ועכשיו החוסר שלה מורגש וזה כואב באמת כואב נורא נורא נורא..

לפעמים נורא נורא עצוב לי וכלום לא יעזור להקל על התחושה גם פסיכולוג לא יכול לבוא ולעזור לי מאיזה שיחה או מאיזה כדור..פעם הייתי בטיפול ואני מאמינה בכוחו של טיפול לעזור לעשות שינוי (לי מאד עזר כדי להגיע לשינוי )אבל הפעם..אי אפשר.. מצטערת שאני אומרת את זה מקווה שלא פגעתי.. קשה לי מאד.אני כ"כ מתגעגעת לאמא שלי.אני נזכרת כל הזמן באותו לילה שחייה הסתיימו התקשרתי לכל המשפחה והם הגיעו ישבנו לידה וכל כך כאב,לא הייתי מסוגלת לנשום .הזכרון הזה של השעות האחרונות שלה הוא כואב לי,הייתי רוצה לא לזכור את הרגעים הכואבים האלו של היום האחרון,לא לזכור את המראות של הבית חולים הזה,והצינורות והמכשירים בטיפול נמרץ.מעניין למה אני זוכרת את הדברים הקשים האלו יותר מאת הטובים?אשמח לשמוע מה דעתך בנושא?

אין לי מילים, אז רק אומר שליבי איתך.. לגמרי לגמרי. זה האבדן הכי גדול שאני יכולה להעלות בדעתי.. תני לעצמך זמן.. התעטפי באמא היטב ולאט לאט תלמדי איך חיים עם החסר שלה. היא איננה, אבל גם עדיין ישנה. באופן מאוד אחר לצערי, אבל עדיין ישנה. בתוכך ואולי גם בהבעות הפנים ותנועות הגוף של יקיריה, בני המשפחה. לא צריך מיד לחזור לחיים.. תני לעצמך זמן. עשי מה שעוזר לך. שולחת נחמה וחיבוק עדין ומבין לילך

לא יודעת למה אני מרגישה צורך להיות חזקה,אולי זה כוחו של הרגל..אולי בשביל אבא שלי...אבל מותר לי עכשיו קצת לא להיות חזקה..אז אני לא.. אני מרשה לעצמי להישבר כשהגעגועים לאמא מציפים אותי..חשבתי על זה שעכשיו כשהיא איננה צריכה ללמוד לחיות עם החוסר שלה,והחוסר באמא השאיר אותי עם חור ענק בלב..ואני לא יודעת איך חיים עם חור בלב.. בכל מקרה,תודה על הדברים שלך..אני לא יודעת אם מתאים לשאול(כמובן שאל תעני אם לא מתאים לך) אמא שלך חולה? סרטן? אני מבינה אותך מאד,אני זוכרת שאמא שלי חלתה הרגע הכי קשה זה לשמוע את המילה הארורה סרטן..הייתי מעבירה איתה ימים ולילות בבית החולים, וכשראיתי את ההדרדרות במצב כ"כ דאגתי ופחדתי נורא,עכשיו אני מנסה להתנחם בזה שהיא כבר לא סובלת יותר והיא זכתה למנוחה נכונה.. אבל את יודעת,זה לא ממש מנחם..אני רק רוצה שהיא תהיה פה.. לילך מקווה שיש לך מי שתומך בך לעזור לך לעבור את התקופה הזאת,חברים?משפחה? זה מאד חשוב שתהיה לך תמיכה נכונה במיוחד עכשיו.מאחלת לאמא שלך החלמה מהירה ומלאה.שה' ישמור עליה טוב טוב.. ליטל