קיבלתי אותו מהוריי מתנה

לפעמים. לפעמים, כשאחי הקטן מביע דאגה לאמא שלי, בא לי, באיזה יצר של רוע אדיש, כמעט שטנה, להגיד לו שלא ידאג. שכרגע היא בסדר, והיא תמות מזה רק אחר כך. וכאילו זה שום דבר, להוסיף- "אתה יודע שהיא תמות בסוף, נכון?". ואז לשתוק. לפעמים, וזה באמת מחריד, בא לי לשבור אותו. ככה, בהצלפה אחת. שפריץ אחד של מילים חדות. הבטחה ליתמות. לומר את זה כאילו זה עניין שבשגרה ואז לשתוק. לתת לו לבלוע את הגודל העצום הזה, להתבונן מהצד איך העיניים מתרחבות בפחד עצום, איך הגוף לא מסוגל to take in דבר כזה.. כמו הנחשים שבולעים ביצים גדולות מדיי. להתבונן מהצד בסקרנות אדישה איך זה מתפוצץ בתוכו כמו פצצה, לראות את הכאב נורה כמו שברי זכוכיות חדים לכל הכיוונים בתוכו. להתבונן ברעל מפעפע לאט וקונה בו אחוזת עצב יציבה. להתבונן מהצד (עד שגם בי..). (סליחה) (בא לי להקטין את גודל הגופן..) ל. (דרישת שלום)

אולי את פשוט מכינה אותו (ואת עצמך) לפרידה מאמא (היא חולה?) כי הרי זו עובדה שאמא תמות כנראה לפנינו, שכולנו נמות מתישהו, זה הדבר הוודאי היחיד בחיים, כולנו יודעים (בראש) איך זה יגמר.

היי ליאת, עוברים עליי ימים קצת קשים.. הרבה הסתגלויות חדשות, וכשברקע יש מן ערפל של אי וודאות לגבי אמא שלי. ואולי גם הקירבה הגדולה מדיי לאמא שלי מקשה קצת. כנראה שלמרות שהתקדמתי מאוד בשטחי ה"נפרדות", אני עדיין לא שם. אני רואה את חברותיי או קרובי המשפחה שלי והיחס שלהם לאמהות שלהם, ומבינה שאצלי זה אולי קצת אחרת. אני עוד לא שם.. אולי לכן מורכב יותר. אני לא כועסת על אחי. לפחות כרגע :) הוא קצת ילד צרכים מיוחדים ואני גדולה ממנו בעשור בערך, אז אין מה לכעוס. אולי באמת זה העניין של להתבונן מבחוץ.. כמו לעמוד קרוב לחלון גדול בזמן שבחוץ מתחוללת סערה. להרגיש את החלון רועד ואת הקור דולף ממנו, אבל גם לחוות את העוצמות, הברקים והסופה מבעד לשכבה שקופה ומגנה.. זה כמעט יפה ומרגש כשזה כך. את יודעת, אני נזכרת עכשיו שחלמתי הלילה חלום קשור..טיילתי עם אחי הקטן במכונית יוקרתית ליד הים. בחלום הייתי בים רק כמה שעות קודם לכן והים היה פלטה שטוחה ויפה, וכשהייתי ברכב עם אחי, הים היה סוער מאוד, עד שברגע אחד התרוממו לצידנו גלים אדירים. ענקיים ממש (שזה אחד הפחדים הגדולים של אמא שלי). אח שלי שנהג בכה וצעק ונכנס לפניקה. ואני ניסיתי לחשב במהירות אם עדיף ללחוץ על הגז ולנסוע מהר, כי מה הסיכוי שהגלים עצומים באותה מידה לכל אורך החוף, או לעצור את הרכב ולקוות לטוב. בקול רם צעקתי בסוף שיחזיק חזק, יעצור את הרכב ויפתח את מנעולי הדלתות ליתר בטחון. רגע לפני שהגלים כיסו אותנו התעוררתי. נקוה לטוב.. טוב לשמוע שוב את קולך.. ומקוה שהעומס יירגע קצת בקרוב גם אצלך. לילך

הייתי רוצה להציע כיוון מחשבה נוסף מעולמי - קנאה... אני אומרת את דבריי, כי אני מרגישה אותם כשאני קוראת אותך, עוד מפעם וכמעט תמיד. לפעמים עוצמתיים לפעמים גלויים ולעתים מסווים. כמובן, שייתכן שחלק נכבד שייך לעולמי שלי, דרך ההבנה שלי ומשיחותיי. אולי תוכלי למצוא בהם איזו התאמה. על כל פנים, אני לא חושבת שבאמת אחיך בעצמו קשור לכך, וכמובן שגם אבא ואמא עשו אותו מבחירה שלא קשורה אלייך. אם כי, אני יודעת שילדות קטנות, באופן נוגע ללב במיוחד, מאמינות באמת ובתמים שהאח הצעיר מהן הוא שלהן - פשוטו כמשמעו. אז המחשבה שלי היא שאולי כדאי לבדוק יותר לכיוון הקשר שלו עם אמא VS הקשר שלך עם אמא, למשל. ומקווה ודי סומכת עלייך שלא ישתחררו לך באמת דיבורים כאלה בפועל ויושלכו לכיוונו. לא קל להיות עם הדימיונות הנוראיים לבד. אבל בשביל זה יש טיפול לעבד. אז אני מציעה לחשוב האם, למשל, את היית צריכה, נניח כבוגרת, או זו שנחשבת חזקה יותר יחסית, לקחת יותר אחריות על חלקיה ה'מתים', חולים, חלשים, פגועים, קשים, עצלים; כמעט כמו לטפל בה, ואולי אפילו על חשבון צרכייך; והוא, מסיבות כאלה ואחרות (ואפילו אם בפנים נראה לך שזה 'רק' בגלל שהוא בן) זכה יותר להיות במקום התלותי ומתמסר ולראות את חלקיה הרכים, החיים, החזקים, החרוצים, הבריאים, המאכילים, המטפלים וכו' והספיגה של האזורים הבעייתיים יותר נחסכה ממנו. ואת, אולי מבחינה זו הרגשת איכשהו מקופחת. זו סיבה טובה לרגוז, אף שייתכן שלא הייתה לנפש כל כוונה רעה בכלל, אלא 'פשוט' משהו שם נעלם מעין. קצת פיצלתי, נראה לי... אבל, זה יכול, למשל, להסביר מדוע היית חפצה להפוך תפקידים. קח לך את העומס ותן לי את הקלילות. רוצה את אמא כל כולה חיה ובריאה בשבילי, ומתה בשבילך. מלחמה. ושוב, גם 'הוא' הוא חלק בך בפנים. אני מניחה שהכרה הולכת וגדלה בצדדים מסוימים תסייע לך גם לא להקטין את הגופן (/הגוף...) וכאילו להעלים את שמך והיותך, ובה בעת גם לרצות שיראו אותך הכי בגדול, בזעקתך, אולי. הנה אני, הנני. בכל אופן, אם זו קנאה, ואת מבחינה בכל שמחשבותייך מרחיקות לכת ואלימות כל-כך, כי אולי עכשיו נראה שמעין חרב מרחפת והחרדות בשמיים, חשוב לדבר על כך בשיחות, כי יכול להיות שלפעמים הן הורסות אותך נורא מבפנים. כאב בלתי נישא כמעט. לפעמים צריך לבדוק גם מתי באות מילים כמו 'סליחה' ו'תודה'. בעיניי, הן בדר"כ מספרות משהו מעבר. מילים מכיווני, א.ה.

הי, אני מתנצלת, אני במצב רוח הולך ומסתגר, אז אני לא מצליחה למצוא מילים כדי להגיב למה שכתבת. ניסיתי, אבל זה לא הולך. מתיש אותי נורא. הלואי וידעתי כמוך, להסתכל על אנשים בצורה מעמיקה כל כך. לעת עתה, זה כל מה שאני יכולה לומר. תודה א.ה., (אשוב למיטתי.. נחמה פורתא..) לילך