כמה עצוב פה
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
אני שומעת את כולכן והמצב ממש עצוב ואני בוכה. איך אפשר להסתדר בלי אנשים? למה כל התלות הזו והנזקקות? ופתאום תמיד אותו איום בפרידה, בנטישה, שמרעיד את כל העולם ואיך אפשר להתמודד עם כל זה. אני לא יכולה להיות נעזבת - חלקים רבים ממני נעזבו ולא נותר עוד מה שנשאר, מה שיש. והנה אני פה והיא שם והיא מדברת אתי על פרידה ולמרות הכעס והשנאה אני לא מסוגלת שהיא לוקחת את עצמה ממני ולא משאירה לי גם. שום דבר לא יעזור לי.
היי יפעת, אני לא מרגישה פה את העצב. אני מרגישה את הקשר דווקא. אי אפשר בלי תלות ונזקקות. ככה אנחנו בנויים. אנשים חיים בשביל משהו, בשביל מישהו. אי אפשר לחיות כמו כוכב בודד בעולם, זה ...זה עצוב, בעיניי. אני חושבת רק שהנזקקות זה המקום שעליו יש הרבה מה לומר, לעבוד. האם בגלל הנזקקות נמנע מקשרים? האם הנזקקות הופכת להיות מצב שבו אני והאחר אחד הם? האם האחר הוא כמו חמצן ואוויר לנשימה או גם כשהוא הולך אפשר לשרוד ולהמשיך למרות העצב? ליאת.
מנהל פורום פסיכותרפיה
