תחושת בגידה

ליאת יקרה! העיסוק שלי לאורך השנים האחרונות הינו מנחת קבוצות. באופן מובן אני מעדיפה שלא לציין מה התחום אך אציין רק שקבוצות כמו שלי מתקיימות ברחבי הארץ בפורומים שונים. כמנחה, התרגלתי כבר שיש דינמיקה בהשתתפות החברים, ישנם כאלה שבוחרים אחרי פגישה אחת לא לבוא יותר, אחרים באים והולכים ובאים וישנם כאלה שנאמנים לאורך שנים. מה שקרה הוא שלאחרונה, זוג שהשתתף בקבוצה שלי לאורך שנים והיה ממש מהגרופים שלי, אוהב, נאמן מפרגן עזב בצורה ממש לא יפה. כלומר: דרך מקרה ראיתי אותם משתתפים בקבוצה אחרת. התגובה שלהם היתה מאד מפוחדת.הם התביישו, התנצלו אמרו שהם מאד מאד אוהבים אותי, אני מקסימה, אין עלי וכהנה וכהנה מחמאות ופירגונים אלא שהם הרגישו צורך ללכת לקבוצה אחרת בזמן שהייתי בחופשה השנתית שלי וכיום הם מודיעים לי שהם פשוט עוזבים אותי לטובת הקבוצה החדשה מאחר והם מרגישים שלא יוכלו, כמובן, להשתתף בשתי קבוצות במקביל. התגובה שלי באותו רגע היתה לכאורה מאד מאד עניינית ומרגיעה. אמרתי להם שלא קרה כלום, שהקשר בינינו הוא לא חתונה קתולית וזכותם, כמובן, ללכת לאן שיחפצו מכל סיבה שמתאימה להם. שוב הם מאד התנצלו והיו נבוכים ואני המשכתי להרגיע שלא קרה כלום ונמשיך להיות חברים טובים. כל זאת לכאורה. בפנים הרגשתי נורא. התחושה היתה לא אחרת מאשר תחושת בגידה. ניתחתי את הסיטואציה עם עצמי והייתי חייבת להודות שהצדק איתם. גם הם כנראה הרגישו נבגדים בזמן שיצאתי לחופשה (שלמען האמת התארכה) וחשו צורך לפנות למנחה אחרת ולקבוצה אחרת. אני יודעת שהתחושה הרעה שלי נבעה גם מכך שהם הונו אותי לאורך זמן. כלומר, הם חברים בקבוצה האחרת כבר חודשיים במקביל להשתתפות בקבוצה שלי. הם לא ספרו לי על כך ולא על רצונם לפרוש. במשך חודשיים לא ידעתי דבר וחצי דבר ויותר מזה, לא קיבלתי אף אחד חדש לקבוצה שלהם מאחר ואני מוגבלת במקום. שאלתי אותם מתי הם חשבו לספר לי והם אמרו שהם נורא רצו לספר לי ממש בקרוב. לאור מה שקרה איתם, כיום אני חשה שאיבדתי קצת אמון בחברים האחרים בקבוצה. כל אחד נראה לי פתאום בוגד בפוטנציה. כל חיוך או פרגון נראים לי צבועים ולא אמיתיים. אני מוצאת את עצמי מחכה לסכין הבאה שתנעץ בגבי ויותר מזה: בפנים אני פתאום חסרת ביטחון לחלוטין ומרגישה שהעבודה שלי נפגעת מזה למרות שאולי על פניו הכל זורם למישרין. פתאום אינני בטוחה בעצמי, ביכולות שלי, בעתיד הקריירה שלי. איך מתגברים? תודה מראש וסליחה על החפירה.

הי שלומית, מקווה שלא אכפת לך שאני מתערבת ובכל זאת אני ממש מבינה אותך, גם העבודה שלי דומה לשלך ותלויה באנשים שיבואו אליי (אני רוצה להשאר אנונימית) ואני מרגישה כמוך...לאחר שנכוותי מספר פעמים מאנשים שחייכו ואמרו שאני מדהימה אבל...עזבו ומצאו מקום אחר..וזה כל כך קשה ופוגע, כאילו שעשיתי להם משהו רע...לדעתי הם באמת יכלו לומר לך שלא מתאים להם כבר מזמן חבל שחיכו ובכל זאת אל תרגישי שאת אשמה הם עשו מה שהרגיש להם כנכון ובאמת אין ברירה אלא לקבל זאת.. היום אני מקבלת בערבון מוגבל את מה שאומרים עליי ומנסה שזה לא יפגע בי יותר מדיי ומי שלא מתאים לו שילך...עדיף מאשר שישאר ויקטר וירכל עלייך מאחורי הגב..לא? כי גם זה קרה לי וזה נורא...תראי הם לא מרגישים בנוח עם זה שעזבו אז כנראה שזה לא ממש נגדך לא כן? ובמשך השנים והזמן לומדים שיש כל מני טיפוסים וכמו שאת אומרת באים והולכים אנשים...מקווה שעזרתי במשהו...מיכל

ניסיתי לחזק ולא ממש הלך הא? בכל זאת יצאתי מחוזקת ממך ליאת.תודה שאמרת לי להיות אני, אבל בכל זאת כשיש לאחרים מקומות אחרים להשוואה והם יכולים לבחור זה לא קל ולכן הפגיעות כי ההשוואה לאחר קשה...וגם אני מתחילה להשוות ולא ממש "להיות אני" לפעמים ו"השוק" מוצף ולא פשוט...

ליאת, הארת לי את הדברים בצורה קצת שונה. אני מניחה שלמרות שאני יודעת שאני טובה בתחום העיסוק שלי אני כן משדרת באיזשהו אופן נזקקות ויש משהו בזה שאנשים חוששים לפגוע בי. אצטרך לעבוד על הקטע הזה. ייתכן והאובר אכפתיות שלי מאנשים אכן מהולה בצורך להיות נאהבת על ידם. מיכל, תודה גם לך על השיתוף. אמפתיה שבאה ממקום של מי שחווה כמוני את הדברים, מחממת את הלב. בסופו של דבר יש להסיק מסקנות ולהמשיך הלאה. אני שמחה ש"בזכות" הבעיה שנוצרה אצלי הכרתי את הפורום הזה. יש בו המון! תודה.

(א.ה.)