.

מתיש לי.. זה מאד מעייף לחכות שבוע שלם עד הפגישה. שבוע שלם שבקושי זז, שבוע ריקני ועגום וחסר כל.. ואז כשמגיע היום, הכל עובר כל כך מהר, חומק מבין האצבעות במהירות שיא, וכל שנותר זה שבוע שלם לחכות. ובפגישה עצמה? אני לחוצה.. יש לי רק שעה. שעה אחת שמפרידה ביני ובין שבוע שלם של תסכול ויאוש. ובלי לשים לב, הכל נגמר. אני כלל לא מצליחה להרגיש הקלה - הרי הכל חולף כל כך מהר, כאילו לא היה. מעדיפה כבר שלא תגיע, שלא אצטרך עוד לחכות, שלא יהיה בשביל מה. למה אני מחכה? לשעה אחת בקושי מורגשת? לא.. עדיף שלא יהיה בכלל..

כזאת אני.. אני מרגישה ריקנות בכל הקשור אליי, בכל מצב. אולי זה המרגש כשאת נקודה בלבד, כשאת לא מספיק קיימת ומשמעותית בשביל לגרום למשהו למלא את הריק הזה. ובעצם כשאסור לך להרגיש יש, וכל מחשבה או תחושה נובעת ממטרה אחת להדגיש או ליצור את האין. הייתי שואלת מה ניתן לעשות כדי לצאת מהתסבוכת הזו, אך נראה לי כי זה חסר טעם כרגע, לנוכח תחושות אלה.. בכל אופן, אני חושבת שדיברתי ו"חפרתי" על כך די והותר.. תודה לך, ליאת, על תשובתך והתייחסותך. אני מעריכה זאת מאד.