מה עושים?

אני בטיפול עוד מעט שנתיים ואני מרגישה שהתקדמתי בו ממש ממש מעט.זה אוכל אותי שבמקום לחוש שאני עולה ומתקדמת שום דבר כמעט לא זז.בעיה נוספת שאני טיפוס שמאד קשה לו לחשוף קשיים. לדוגמה הנושא של אובדנות קים אצלי חזק (ולא לדאוג- אני מידי זהירה... ממש לעולם לא מעשי רק בראש כהרגעה רגשית) ורק פעם פעמיים דברתי עם המטפלת על זה למרות שזה רק מתגבר. לא יכולה יותר לפתוח את זה. גם כשספרתי לה היא רק רצתה לשמוע. נמאס לי רק לספר.זה מביש לדבר על הבעיות של עצמי ואם במבחן התוצאה זה בקושי עוזר, אז למה לי? אני נקרעת בין הרצון ההגיוני שאולי משיחה משהו טוב יקרה לבין הכסף שנשפך כמים כמעט על לא דבר על כמעט שום תועלת. אני מרגישה שהגישה הטיפולית שלה והסגנון שלה לא מאד מחובר אלי. אבל הצרה שאני פחדנית מידי ואין לי כוחות נפש לחשוף לזר הכל מהתחלה ולהתחיל טיפול חדש.(ועל זה דברנו בטיפול) והתחושה שלי שחוץ מהדפיקות בחיים גם בטיפול לא הולך לי להשיג תוצאות ולהתקדם. מזל רע בכל מקום. תוכלי לתת לי כוונים איך לצאת מהתקיעויות הנוראות שלי? מה כן ניתן לעשות בבוץ כזה? אני כ"כ רוצה לשנות!