שלום ליאת,

לפעמים אנחנו מקדישים זמן רב (מס פגישות)לדיבור אודות שינויים שעתידים להתרחש בחיי.משוחחים,מנתחים את הפחדים והחרדות, ומתכוננים יחד... והנה מגיעה לה אותה תקופה, מגיע אותו שינוי,ואני אכן מוצאת עצמי מתמודדת מולו הרבה יותר טוב. מה שמשונה או מתמיה אותי היא העובדה שבהמשך אני לא נשאלת ע"י המטפל איך הולך? איך אני מתמודדת? האם כמו שפחדתי? אולי כמו שקיוויתי? וזה קצת מפתיע לאור העובדה שאין מדובר באיזה ארוע חד פעמי אלא בתקופות לא קצרות. אני אקח לדוגמא את הלידה וכל מה שבעקבותיה. חששתי מאד מהשינוי: חששתי מלחזור אחורה ולהיות כבולה לתינוק (הקטנה שלי כבר בכיתה א) חששתי מתחושת דיכדוך, חששתי שיהיה לי קשה בחופשת לידה-שהעבודה תחסר לי(אני המון שעות בד"כ מחוץ לבית) שיהיה לי קשה לשבת בבית ולא לראות עולם זה לא שלא יצא לנו לדבר על כל מיני דברים שקשורים לתקופה שאחרי הלידה: יצא לי לדבר על השהות במלונית,ועל בחירת שם לתינוק על הנקה ועל זוגיות בתקופה שאחרי הלידה ווד ועוד. אבל בשורה התחתונה ,לשת ולבחון את המציאות מול החששות שלפני את זה לא עשינו. אני שמחה להיוכח ולספר לך שבמציאות באמת הכל התברר כיותר פשוט וקל וזורם וכעת אני מוצאת עצמי דואגת מהחזרה לעבודה (השינוי הבא) זו דוגמא אחת מהותית אמנם, אבל במהלך השנתיים היו עוד כל מיני הזדמנויות כאלו. שוחחנו על שינוי שהתרחש במסגרת העבודה, על קורס מסוים שהיה חבל לי שהסתיים ועוד. וחסרה לי ההתענינות שלו בהמשך "נו, אז איך היה?" זה לא שאני חושבת שהוא לא מחזיק ראש,זה לא שנראה לי שאני לא חשובה, זה פשוט נראה לי משונה. אז מה הסיבה שאני לא מעלה את זה? בד"כ ,כמו שצינתי, החחשות שלפני-הם הרבה יותר גדולים מהמציאות עצמה. וכנראה,שכשאני רואה שדברים הולכים טוב, והמציאות זורמת, אני מעדיפה להקדיש זמן לקשיים אחרים, לבעיות, לדברים שמציקים לי (וכמו שכתבתי בעבר,אף פעם לא חסר לי מה לדבר) הבוקר ניסתי להעלות את התהיה הזו בחדר, התחלתי בקצרה משפט אחד או שניים,ומיד עברתי לדבר על התקופה הנוכחית ועל החששות מהחזרה לעבודה. חזרתי הביתה, ובעצם לא קיבלתי תשובה על עצם הענין. למה זה באמת קורה? למה אנחנו לא מקדישים זמן למציאות עצמה(אלא רק לחששות שלפניה)?למה הוא לא שואל? ונורא מעצבן אותי שבעצם לא הצלחתי לברר את זה בפגישה הזו ,למרות שתיכננתי.

הרי יש גם מושג כזה "אנחנו" ז"א שלפעמים אנחהו לא כל כך אחרים? אני זה אני ואתה זה אתה אבל יש מצבים שבהם כן יש איחוד מסויים? או התכוונות טוטאלית לאחר שיוצרת אשלייה כזו, כמו אמא ותינוק שרק נולד, או להבדיל בין אוהדים של קבוצות כדורגל או בקונצרט רוק.

במקביל (וקצת בהקצנה, אולי)- האחר גם לעולם לא שונה ממך בתכלית ובכל מחיר. אפילו מעצם היותו אדם. כמונו. יש בינינו משותף. אולי מעט מידי. ואולי יותר מידי, ואולי, אולי גם בין לבין. לומר 'זר לחלוטין', כך אני חושבת, כמוהו לומר 'זהה בדיוק', אבל בהיפוך. עם סימן מינוס לפני. מכירה מעצמי את הנטייה בחרדותיי לתפוס כזהה את מי שאני מוצאת קווי דמיון אליו, כ?ו?לה קווי דמיון. כמובן, שלא כך פני הדברים. באותו הקשר - נראה לי גם שניתן להבחין, למשל, מה קורה במקום וירטואלי מבלבל, בו אנשים מזדמנים בוחרים דרך מקרה בכינויים מוכרים מכאן. איך מי שחרד, בדר"כ וכמעט מיד, מבקש להבהיר – 'זה לא אני, זה אחר'. אני חושבת, ואולי, מיקי, תוכלי לקחת מכאן איזה רעיון - שאם קיימת חרדה/משאלה למעין התלכדות שכזו, ההגנה מפניהן יכולה להיות יצירת הרגשה של זרות גדולה וריחוק האחר, או, בהקשר לדוגמאות שנתת, הסתת נושא זריזה, או התחמקות יזומה מצדך. מעין ניסיון הפרדה מפני קרבת יתר, בעיניי. כנראה לא מודע, ואולי לא הכי יעיל. וליאת – ברוך רופא חולים ושנהיה בריאים, א.ה.