שלום ליאת,

המטפל שלי לא משתף אותי בחיים האישיים שלו. אוקי,הבנתי. יש גישות שונות. הוא מהמחמירים יותר. אבל אותי החיים שלו מענינים. טבעי, לא? בעיני, כן. לא מזמן,סיפרתי לך, שהוא שיתף אותי באיזשהו ארוע משפחתי,זה היה משהו יוצא דופן מאד,והוא גם הסביר לי את הרקע לכך. העובדה שהוא סיפר לי על כך, לא הפכה אותו להיות מעונין להמשיך ולדבר על הנושא, לענות על שאלות שמתעוררות אצלי, או לספק את סקרנותי. הדברים ברורים.(אם כי לא תמיד נעימים) הבעיה היא, שאני גם סקרנית, גם בסופו של דבר,מדובר הרי באדם משמעותי בחיי. והנה בימינו, כמה קל, להגיע להרבה מאד מידע ותמונות משפחתיות ועוד ועוד ברשת. אז נכון, אין לו אולי פייסבוק, אבל מספיק שמישהו מבני משפחתו, כותב ומשתף,כדי שהמידע יגיע גם אלי. ונורא בא לי לדבר ולהתיחס. אבל ניסיון קטן ,דווקא בהקשר לארוע עליו סיפר בעצמו,לימד אותי, והוא אף הסכים עימי, שהוא לא מעונין לדבר על זה. הוא כן ברר עימי איפה זה פוגש אותי,ודיברנו על כך,ובזה התיחסותו לענין הסתימה. (הוא אפילו לא שאל:מאיפה את יודעת, ואני מעולם לא סיפרתי בברור.) הנקודה היא שמאז אותו ניסיון,אני באמת לא מביאה לחדר שום תגובה או התיחסות שלי לדברים שאני נחשפת אליהם, אבל כמובן שכמובכל נושא, תמיד יש לי הרבה מה לומר. זה גורם קצת לריחוק,לכעס , לתחושה שהנה פתאום יש דברים שאי אפשר לדבר עליהם בחדר.עד פה. הגרוע יותר הוא,זה שיש דברים שממש גורמים לי לתחושות/מחשבות קשות, ואני לא מעיזה לדבר עליהם בחדר, כי מרגיש לי שאני חודרת לו לפרטיות ואני מבינה בראש שהוא לא חיב לשתף איתי פעולה בנושאים הללו, ושאם קשה לי, אני יכולה פשוט להחליט שאני לא עוקבת (ברשת)יותר אחרי דברים שקשורים אליו או לבני משפחתו. אני יודעת ומבינה, אבל הלב והמקלדת לא תמיד עובדים באותו קצב. הנה דוגמא לכך,שהחיים יותר פשוטים ממה שאנחנו מסבכים אותם לעצמינו, ובכל זאת,אשמח להתיחסותך.