מקווה שאת בקו הבריאות.

שמתי לב שלא נפרדת מאיתנו בסוף בשבוע הנוכחי... אומנם האלה הקודמת עדיין לא קיבלה מענה, אך הפגישה הבוקר הולידה בעקבותיה שאלה חדשה. חזרתי מהפגישה סחוטה ומותשת. לא,לא קרה משהו מיוחד. וגם הסיפורים לא היו דרמטיים יתר על המידה. אבל חזרתי הביתה ואני מרגישה כ"כ כבד, שלא בא לי לעשות כלום רק לישון. (טוב שאני בחופשת לידה...) מרגישה את טעמו של המשבר הבא, של הירידה הבאה.(בנוגע לטיפול) אין לי טענות אליו. הוא מיוחד ומקסים ועדין,והולך בין הטיפות בצורה מעוררת השתאות. א-ב-ל מרגישה בפגישות האחרונות,שאני שוב מוטרדת מיחסו אלי, ממידת ההתענינות,משאלת הכנות(כמה זה אמיתי) אוף זה מעייף. סוג של מרתון שלא נגמר. ניסיתי לחשוב מה יום מיומיים... כל מיני אפשרויות. אחת מהן:הרגשתי מאד קרובה ועטופה בתקופה שקרבה ללידה ולאחריה. פתאום זה מרגיש לי שהאחיזה התרופפה. דווקא בחדר, אני מרגישה טוב ,בטוח ונוח.זו אולי הסיבה שאני לא כ"כ מביאה את זה לטיפול. אבל כשאני יוצאת-משהו לא נוח לי אפילו מכעיס. והעיפות? דווקא לא ממש מוכרת לי מפגישות קודמות. איל לי כח, ואני מתלבטת עם לכתוב לו-או להתאפק... בד"כ משתדלת להסתדר בלי הכתיבה הזו, אבל פתאום נראה לי ששבוע זה מידי הרבה, ואין לי כח לחכות לפגישה הבאה... מאחלת לך שתשובי לאיתנך, מאחלת זאת גם לעצמי, מיקי.

מדויק וכואב. כנראה לא מרגישה שיכולה להניח לה לכמיהה. כששני ערוצים עולים אחד על השני,השידור לא נקלט כמו שצריך. מנסה לכוונן ערוצים,להחליף תחנות, אבל זה לא ממש הולך. לרגע בא לי לוותר,זה קשה מידי.

כמה שאני מזדהה עם כל מה שכתבת פה, ממש עם כל מילה.. זה משהו שקורה בכל טיפול? התחושות האלה?