שאלה

היי ליאת, באילו מקרים טיפול פסיכולוגי עלול להזיק במקום להועיל? אשמח, כתמיד, לשמוע דעתך תודה דנה

אפשר קצת בינתיים? הי דנה ש.ב., לא כתבת כאן זמן מה, וככה באופן פתאומי, כך אני מרגישה, באת עם שאלה שכזו. השאלה מוכרת וחוזרת על עצמה בעולם הנפש, אבל משום מה, כרגע היא מזמינה בעיניי, לברר מה ההקשרים, ומהיכן היא נובעת ככה ממש עכשיו אצלך; איפה את, מחשבותייך ורגשותייך בסיפור. לא'דעת אבל איכשהו מרגיש לי שאולי חסרים נתונים? מצאתי דרך גוגל את הקישורים להלן ולבינתיים בקטנה - http://www.drororen.com/index.php?option=com_k2&view=item&id=34&Itemid=93 http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=FGEGDD&c41t4nzVQ=EE ודבר-מה קט בכל זאת ממילותיי - זוכרת ששאלתי איזה משהו באותו הקשר בשיחות שלנו, ואמר לי רופא הנפש שלפעמים, עד כמה שמצער ועם כל הצפי והניסיון, לא ניתן לדעת מראש, וכשמגלים, לפעמים מאוחר מידי וחל איזה נזק. אני יוצאת מנקודת הנחה שאם מישהו בוחר לטפל בך הוא עושה זאת גם מתוך הכרות במגבלותיו. כשאצלי בטיפול נראה היה שההתחרפנות הולכת וגוברת, עשינו איזה שינוי מושכל מתוך כוונה לנסות להפסיק את התהליך ההרסני פן ימשיך או יתעצם. בדיעבד זה הצליח בתוך אותו קשר טיפולי. ולפעמים הבחירה היא בפרידה או הפסקה. תלוי. סיכוי וסיכון... א.ה. (אחרי דרך טיפולית ארוכה ומאומצת)

היי א.ה. יש לך אחוז קליעות גבוה מאד :) רק היום הזדמן לי לקרוא ולהקשיב לקישורים שציינת. רק היום הצלחתי לקרוא בתשומת לב את מה שכתבת ולהשיב לעצמי על השאלות שהעלית. אכן, סיום הקשר הטיפולי שהיה לי , שחזר באופן אכזרי את הטראומות מהעבר והידיעה שאני יכולה לחדש את הקשר כעת, אם רק ארצה בכך והנכונות שלה , הכנה מאד יש לומר, לקבל ולהבין את מה שעבר עלי בעקבות הפסקת הטיפול, לא מאפשרים לי אפילו להמשיך ולכעוס עליה, אז כאשר אי אפשר לכעוס על האחר כעס אמיתי, מפנים את הכעס כלפי עצמנו, דכאון קוראים לזה ??? אז כן, אני אחת מנפגעות טפול נפשי, גם אם זה לא קרה במכוון ואולי דווקא זה עוד יותר מכאיב ומייאש ולא מותיר תקווה להמשך. כרגע היא זמינה מאד, מכילה, בעלת רצון גדול ואני מניחה שגם יכולת. איפה היא היתה כשהייתי כל כך זקוקה, מדוע אז לא עצרה לרגע לבדוק לשלומי, אולי אם הייתה שואלת הייתי משתפת ומאפשרת לה לעזור לי למצוא מטפל מחליף ולא להתעקש להסתדר לבד ?! אני יודעת שהאחריות היא עלי , במיוחד לאחר שנפרדנו אך ברמה הרגשית ממש לא יכולה לשכוח, בדיוק כפי שלא שכחתי לדמויות המשמעותיות בחיי, שהשאירו אותי לבדי בזמנים של מצוקה. נראה לי שאילו לא הייתי לומדת פסיכולוגיה ואילו לא הייתי מתנסה בטיפולים, הייתי כיום פחות חופרת ואולי אולי פחות מובילה עצמי לבור האפל שאני נמצאת בו כיום. חידוש הקשר המיילי איתה, חילופי הדברים, מבלי לחדש את הקשר הטיפולי מתוך חרדה ששוב הוא יגיע לסיום בזמן שהיא תבחר, הובילו אותי מטה מטה ואינני יודעת איך לצאת מהמצב העגום הזה. תודה א.ה. על הרגישות והתבונה שתמיד תמיד מובילים אותי לעוד תובנה (תודה גם לך ליאת שהעלת את הנושא התרופתי, בטוחה שאם לא הייתי בת לאמא שנוטלת כל חייה תרופות פסיכיאטריות, כבר מזמן הייתי מאפשרת לעצמי לנסות משהו "קליל". דנה

כשהטיפול הופך להיות מטרה ולא אמצעי.

קניתי את מה שכתבתן- כמעט את הכל תודה לכן, דנה