יום רביעי כמעט

אהלן, אין לי כל כך מה לספר, אז זה בסדר אם לא יהיה לך מה לכתוב. אני פשוט נורא עצובה. אני לא בטוחה למה בדיוק, אבל נורא קשה לי להתנהל ככה.. כל דבר קטן פוגע בי, כל דבר נראה כמו דחייה.. אני מדמיינת דחיות. אני מרגישה קצת חסרת נשימה לפעמים.. הניסיון הזה לצלוח את היום בהצלחה, למלא את כל המשימות בו, להגיע מוכן.. בעיקר קשה לי עם הלבד. קשה לי שאף אחד לא מתקשר בסוף יום לשמוע איך עבר, ואני חוזרת הביתה וגם אין למי לספר. אני מגיעה ללימודים ושוב אני לבד.. זה עצוב וקשה לי. היא אומרת שהקשר בין עצב לבין השבתה עצמית וזחילה למיטה זה משהו שינקתי מילדות ולא קשר מובן מאליו. שאפשר גם אחרת. זה עוד יותר מעציב אותי. התחלתי לתרגל קצת יוגה, לראשונה בחיי. שנים שאני דוחה את זה, מפחד של דברים חדשים. באתי היום במצב רוח טוב דווקא והייתי עליצה, אבל מרגע שהתחילו הנשימות העמוקות האלה הרגשתי עצב גדול שוקע בתוכי ולא הצלחתי לשחרר אותו. לא הייתי מוכנה גם להתקדם הלאה. יכולתי להשתקע בתוכן. פה ושם אפילו ניגבתי דמעות. בסוף, בהרפייה, פחדתי לברוח החוצה.. היה לי קשה להחזיק את הדמעות. ככה תמיד דמיינתי את עצמי ביוגה- את הסיכונים עבורי.. לבכות. לרצות להצטנף על הרצפה. להיות מאוד שונה מהאחרים. היחס האישי שם, הנגיעה הרכה והתומכת בגוף, גם נגיעה פיזית, העיניים הענקיות והעמוקות של המורה.. כל זה דומה מאוד לדאגה אמיתית ומישהו בתוכי רועד ונרעד. ממש.. חבל שא' היא לא מדריכת יוגה. לילה טוב, (וסליחה שאין ממש על מה להגיב פה..) לילך

לילך, קראתי אותך, כל מילה, כל כך התחברתי אליך בהרגשה, במחשבה. הייתי באמצע של בכי מכאיב, על משהו, וקראתי אותך והפסקתי... כל כך נוגעת את ברגשות הכי הכי אמיתיים. הארת לי משהו במה שכתבת על הקשר בין עצב להשבתה. היום אני במן יום שכזה. עוד אחד מיני רבים , במשך החיים. זה מוכר גם לי מצפייה בהתנהלותה של אמי מאז הייתי ילדה. ופתאום יש לי חשק לקטוע את החוט המקשר, זה שיצר פלונטר מסוג אלו שלפעמים כבר מתייאשים מלנסות ולהתיר ופשוט מנסים בכוח לקרוע, לחתוך.. עד שצבע העור מכחיל ומרגישים באצבעות את כאב הניסיון שבהתרה.. והסייפא שלך,לילך, פשוט מתחשק לי לחבק אותך דרך המסך, לומר לך - לילך, עוד קצת ויהיה לך טוב יותר וקל, עוד תראי... ולכל מי שלוקח חלק בפורום : כשאני קוראת את כותבי הפורום ואת תגובותיה של ליאת, חושבת לעצמי שאילו כל התכנים היו מפורסמים בספר, מעין מדריך שפוי למטופל בסיטואציות חיים לא שפויות, הוא בוודאי היה הופך לרב מכר :) איך התקבצו להם בפורום אחד עם מנהלת אחת, כל כך הרבה נשים מדהימות, עם יכולת ורבלית מפליאה, עם כושר התבוננות לעילא ולעילא ,שאולי דווקא בגלל התכונות האלו , לוקחות (גם אני) את החיים קצת כבד יותר ? קצת דכאוני משהו ? איך יוצאים מזה למשהו טוב יותר, מה עוד צריך לעשות שלא עשינו ? דנה

דנה יקרה, תודה תודה תודה :-) אני לא בטוחה אם את מצליחה לשמוע כמה המילים שלך רגישות, עדינות, חומלות ומלטפות.. איכשהו, אני לא יודעת איך, אולי דווקא מתוך הכאב שלך, הצלחת לזכך יופי עדין ועוטף.. עטפת אותי טוב טוב בשמיכה רכה, דקה/עבה בדיוק במידה.. אולי הגשת לי מעט ממה שהיה חסר לך באותו רגע? (לי זה לפעמים קורה..) אני יכולה רק לקוות שהצלחת גם את להתמלא קצת מחדש מהכתיבה הענוגה שלך, ולא רק למלא.. תודה רבה! באמת.. איזו עדינות מרגשת יש בך. לילך

הי לילך, אנ'לא יודעת אם על כך דיברת, אבל ככל שאני מכירה מעצמי – באמת נורא נורא כואב כאשר כבר סוף סוף מצליחים להרגיש, לפעמים, שאנחנו ראויים ושמגיע לנו , שאנחנו יודעים שחל שינוי בנו, למשל, בהתנהגות, והיא יותר מקרבת ופחות מרחיקה, כואב כשבעקבות הטעימה - הרעב לעוד מהטוב גדל מאד, ובכלל שמתירים לעצמנו להרגיש אותו, אך בפועל, עדיין ובינתיים, במציאות יש מעט מידי מידי. מעט מידי שותפים לדרך ולהתהוות. חסר. חתיכת פער שיכול להרגיש פשוט לא הוגן. אבל זה כנראה מעין שלב כזה. ובחדש יכול להיות טוב. את יודעת. קל וחומר החדש שנברא מתוך הטיפול. והוא פתח נוסף לתקווה (בת הצמד של הייאוש). להתרחבות. לילך (ואני אומרת גם לעצמי) לא חייבים דווקא 'להגיע מוכן', לא חייבים דווקא להצטיין כדי להיות נאהבים, ולא כל פעולה היא בחינה שמקבלים עליה ציון. (ואני חושבת שאני יודעת מה גם אמרתי לגביי גם בהקשר למקום הזה). אגב, גם לי מתאים לברוח, דווקא כאשר אני מרגישה עד כמה הייתי רוצה עוד... סוג של הצפה, אולי. הרפייה אמרת... להיות את. בטח שיש על מה להגיב פה. אהבה ותקווה א.ה.