שלום ליאת

יש לי בת זוג מקסימה כבר שלוש שנים. אני ממשפחה אשכנזית, והיא ממשפחה מרוקאית "מהדור הישן". בפעם הראשונה שהכרתי את המשפחה שלה הייתי בהלם, אני מניח, אבל תוך זמן קצר התאהבתי באורח החיים הזה. כל פעם שאנחנו נכנסים לבית שלהם כולם מחבקים ומנשקים אותנו. בחגים כל המשפחה ביחד. כשהרגשתי פעם מאד לא טוב, כל המשפחה שלה באו לבקר אותי בבית חולים עם סירים של אוכל והמון שמחה. ממש כמו בסרטים האיטלקיים הישנים, על המשפחות הגדולות האוהבות והקולניות. כאשר אני משווה את המשפחה שלה למשפחה האשכנזית שלי, נהייה לי רע. מתברר לי שהילדות והנעורים שלי היו חור שחור. אני לא זוכר שההורים שלי חיבקו אותי, ובקושי הם אמרו לי מילה טובה. את החגים לא חגגנו, כי כידוע "אלוהים מת באושביץ". חברים לא היו להורים שלי, ועם שאר בני המשפחה בקושי נפגשנו. היה דגש עצום על מצוינות לימודית, אבל מעבר לזה לא היה להורים שלי באמת אכפת ממני. את מבינה, הייתי צריך לפגוש את המשפחה של בת זוגי, כדי להבין באיזה חסך עצום של אהבה גדלתי. מה לעשות עם כל זה?. איך ממשיכים מכאן?. יש בכלל סיכוי שהקשר עם משפחתי ישתפר, כאשר אני בן 37?. מה דעתך?.