שלום ליאת היקרה

קראתי מאמר ישן שלך. כתבת בו על הסרטים הפנימיים שלנו, שאנו הבמאים והתסריטאים שלהם, ולרוב אין להם קשר למציאות. אצל רוב האנשים זה כנראה נכון. אצלי זה אחרת. היות ויש לי נכות קשה וקושי בדיבור, ה"סרט שלי" של הדחייה הוא לרוב המציאות עצמה!. ואני אובייקטיבי, לצערי. (בואי נהיה כנים - בעולם האמיתי אכן קיימת רתיעה מאנשים נכים). אני יכול "לשפץ" את הסרט הפנימי שלי עד מחר, אך לא תהייה לכך כל השפעה על המציאות החיצונית. צר לי שאני פוגע לך בתאוריה, אך כאמור לא תמיד היא מדוייקת. והשאלה הענקית שלי אלייך: לאור המצב הזה שלי, מה לעשות?. האם אוכל לשפר אותו איכשהו?. אגב, גם אם אעבור טיפול פסיכולוגי - זה ישנה את מצבי הפנימי בלבד, ולא את המציאות הכואבת - אז מה הטעם?. אני מבקש שלא תעלבי ממני. בסך הכל אני מעריך את כתיבתך בבלוג ואת עבודתך בפורום הזה.