אוף

חשבתי בהתחלה לרשום שמה שכתבתי בשבוע שעבר, משפט אחד, וגם משפט אחר - יש בהם שקר. שקר, כי אולי דיברתי על תקווה ורגיעה, ובמקביל היו רגעים עוצמתיים ורחבים מאד של אין עתיד, של ייאוש עמוק של תהומות של אכזבה ושקיעה. ממש מצב של אמבולנס. רגעים שמאד מזכירים שיאים נוראיים של אימה של פעם, פירוק מטורף של עוד לפני השיחות. וכאילו כתבתי הפוך ממה שהכי דיבר באותו רגע, כדי שירדו ממני ויעזבו אותי בשקט. דווקא כשהכי הייתי זקוקה. פטנט מוכר... כרגע בחרתי להשאיר דגל אחרי פגישה מהאיומות ביותר שהייתה לי. היו לי כמה כאלה בכל משך הטיפול. פגישות שנחוות לי כדבר להתרחק ממנו לתמיד. הזהרתי, התחננתי לא לעבור את הגבול. הזכרתי ש-כן, יש לי כושר ספיגה ובכל זאת... אני כבר דואגת שאותם רגשות ישתחזרו לי כאן ועכשיו מול הפורום ומה שיקרה עם ההודעה הנוכחית. אז בואו נדבר (שוב) על תלות. זוכרים שדיברתי ולא פעם את ה "כל-כך תלויה?". אז לפעמים אני כל-כך תלויה. ברגעים מסוימים תלויה כל-כך בתגובה, ואולי תגובה שמשאלתי שתגיע בעיתוי מסוים ממקור מסוים. כל-כך כל-כך. כמעט כמו טושטשו הגבולות. כפי שהרגשתי בפגישה האחרונה הייתה אי התאמה קיצונית. הייתה אי התאמה- ולא חושבת שרק נדמה לי, אבל אצלי בפנים הריצה לקצוות הייתה כמו חץ. נאמרו דברים איומים גם מצד רופא הנפש, איומים, שכמעט בא לי ללכלך עליו לפרטים ולספר לכל העולם כמה הוא נורא. אמרתי לו שיש לו מזל שאני עוד אוהבת אותו, ואחר-כך גם מזה לא נשאר הרבה. רציתי בהמשך ובאותו הקשר (של תלות) לומר משהו על תפקידו של הפורום עבורי. יש לו המון תפקידים, הם מתחלפים. לפעמים אני מתביישת לומר שאני עוד מבקרת כאן. לכאורה מיציתי ומזמן. ובכלל, לפעמים מתביישת שלא נגמלתי מכל מיני דברים. אבל לפעמים כמו ברגעי בדידות כאלה, אני קצת שמחה שלא נגמלתי. שנשאר לי משהו, גם אם לא יעיל, ואפילו הרסני, ביד. בכל אופן, הפעם חשבתי על רצף. לי מאד קשה עד כדי בלתי אפשרי לשמור על רצף. הדמות איתה אני בקשר נהרסת לי בפנים. אחרי פרק זמן מסוים היא נהרסת ולא רק שצריך להכיר אותה מחדש, אלא גם לתקן. את זה מנסים לעשות בשיחות, עם דמויות אחרות בחיים שלי שמהן המרחק כבר עצום, כבר אי אפשר כל-כך. בעבר, הפורום זרם יותר. חי יותר. אם הזדהיתי עם החיים שפה, זה עזר לי להרגשה. להמשכיות. אם הזדהיתי בתקופות שהפורום היה במעין מאניה או פרנויה, ההשפעה הייתה לכיוון ההפוך. היום אני מרגישה לפחות שיש הרבה יותר השהיות ועיכובים. פחות שיתוף. לפעמים עצוב לי שתגובות שעלולות לגרום לשלהוב יחסי זוכות למענה מהיר (כך נדמה לי לפעמים), ואילו מה שנינוח לכאורה יכול לקחת את האחריות להסתדר ולהמתין בסבלנות. עד כי לפעמים בא לי להמציא הודעה בה אני נכנסת לאיזה תפקיד מטורף כדי לקבל תגובות. ועוד בעילום שם, שזה די טראגי או פתטי ווטאבר. במחשבה שנייה, גם מה שאמרתי קודם, כנראה, לא באמת נכון... אני חושבת שמה שעוד קשה הוא אי הידיעה. כלומר, מדוע המצב השתנה (ומבחינתי - עד כדי כך). ההסבר הזה של "עסוק", אותי לא מספיק מרגיע. הוא נראה כללי ומתחמק ומסתיר מידי. חשבתי על תשובות שאולי היו יכולות להרגיע יותר. אבל לא ניתן לדעת. ייתכן מאד שגם הרעיונות הנוספים שלי הן משאלות שניתן להבין, אבל בפועל זה לא ייתן לי מאום. על כל פנים, אז אני שומעת את הקול שאומר לי שזו בעיה שלי שאני לא יודעת, שאף אחד לא חייב לי הסבר. ושוב המילים הללו "זולת", "אחריות". הא, בכלל בהקשר זה ובהמשך למה שמי"ב אמרה, אאל"ט, גם בא לי לפתוח עץ של מילים שימושיות מעולם הפסיכולוגיה שמעצבנות אותי. והייתי רושמת את "הכלה" (אחת השנואות אם לא ה-), "מאפשר", "אמביוולנטי"... לא'דעת. לאחרונה אני נגנבת משתיקות. באמת שאני לא יודעת איך אני יכולה להחזיק רצף, באלו מקורות אני יכולה להיעזר בין לבין. מה שיש כנראה לא מספיק או לא יעיל דיו. א.ה. שממש מתחננת שיהיו זהירים איתי, למרות ש... כן, מי אני שאכתיב לאחרים... |מושכת כתפיים|

(גם על טיפולים שנותנת וגם על הטיפול שעוברת כמטופלת... (: ) נפעמת מתשובותייך הרגישות, המבינות. את *קולטת* ומתנסחת וקולעת (לפחות עבורי) ואלו דברים שלא לומדים באקדמיה או אחריה. מזל שאנחנו לא מכירות, כך שאני יכולה לפרגן מכל הלב בלי envy. (אולי טיפה) (הרגשתי צורך לכתוב. אין צורך לפרסם)

הי ליאת, בוקר אור, ראשית עדכון - נפגשנו כבר, הרופא ואנכי. לא היה בטוח מבחינתי שאגיע, אבל הגוף הגיע ואתו הנפש. הוא כלל לא ידע שכמעט ו... לא הצלחנו בינתיים לעלות על הסיבה ועוד לא ממש התאפסתי. זה לבינתיים. ובהמשך - נראה לי שהפורום הוא מקום שמדגיש כרגע תחושה פנימית שלי. נכון שהיא נובעת מאיזה גרעין קטן שיש כאן, אבל מה שכתבתי לא באמת קשור למקום הזה, או דווקא אלייך או לנוכחות דלילה של אחרים בקהל ודווקא כאן. אבל את יודעת מה אני חושבת שיש בעיקר בדבריי הקודמים ועליו הייתי מתמקדת? - הבעה של רצון. ודווקא רצון בריא ולדעתי לא מוגזם. אני פחות מכירה את העולם הזה של היתר להבעת תחושה ש"אני רוצה", ש"אני רוצה להיות נאהבת" ש"אני ראויה לכך בכלל", עד כי אני עלולה לחשוב שאני איזה טרול. אני לא, ליאת. והדרכים בהן אני מנסה למשוך לקרבה, היום, הן לאו דווקא 'טרוליות' (דרכים שלרוב מרחיקות בפועל). לא חושבת שאני רק מבקשת משהו מטורף. לא דבר שהוא אינטנסיבי לכיוון האקטיבי גם לא לפסיבי. אני גם מבקשת לי משהו שהוא די רגיל, צנוע, ברמה ממוצעת. נראה לי. לו היית מכירה אותי קצת הייתה מבינה שזה באמת שהנמצא הוא מעט מידי. בעולם המציאותי שלי שבאמת באמת חסר בו המון (המטפל מצטרף אליי בזה, מקווה שאת מאמינה לי) והתחושה היא לפעמים של לא פייר גדול. כשמתוסף רגש האשמה המפורסם, יש חיפוש של 'הסברים', וכנראה שלא בהם הפתרונים. בכל אופן, עד כמה שאני יכולה אני מנסה לקחת אחריות ולהרחיב. רופא הנפש שלי (ראית, אמרתי "שלי") מאמין שיחול שינוי במועד הנראה לעין. לרוב אני מצליחה להבין לעומק ששיחה מציאותית, אפילו עם הירקן בשוק, או הקופאית בסופר - חלקיות כל-כך אמנם - אבל יש להן פוטנציאל למלא יותר מאשר מקומות וירטואליים, או מחשבות, למשל. על ה"מעט מידי מאוחר מידי" אני כועסת ביג טיים, נכון. ועדיין לא מצאתי לי את הפיצוי שלי. מעבר לכך, אני מקנאה במי שאוהב את עצמו כמו שהוא, מעריך ויודע לשמור על עצמו (כמוך, כמו רופא הנפש שלי, למשל) - לשמור על עצמו כמו לנוח, ללכת לרופא, להכין אוכל, לומר 'עד כאן', ו'את זה אני לא חולק' ועוד. לקנאה, שמקבלת פנים לא הכי בריאות לפעמים, יש אולי ביטוי של זעם ותוקפנות, אבל מדויק יותר לדעתי לקרוא לתחושה כך. דווקא חושבת שאני יכולה לראות שלנהל פורום כזה זו ולהתפנות לכאן, זו חתיכת משימה. ועוד לאורך זמן רב. לפעמים אני תוהה איך אפשר סך הכל לחיות חיים מלאים ועשירים וגם למצוא זמן למענה של אפילו תשובה אחת ביום. מה שאת עושה כאן בכלל, אבל בכלל לא מובן מאליו בעיניי, ומקצועי מאד. אגב, הימנעות משחיקה (שהזכרת) וגם שמירה על מטופלייך (שהייתי מוסיפה) היו חלק מהצעותיי בדיבור הפנימי בכיוון ההרגעה. וליאת, חושבני שמאד שמתי לב, מאד, לכך שאת נמנעת ביודעין, ומיד מתחילת הדרך כאן, להיכנס למקומות של "מאניה" ו"פרנויה" ואין לך מושג עד כמה אני מעריכה זאת. שהניהול בידיים יציבות ובטוחות. לפעמים אני עיוורת, ולפעמים לא כזאת עיוורת. אם כבר תלות, אוסיף ואומר שדי מעצבן אותי שאני תלויה, ואילו בי, רופא הנפש, למשל, כמעט שלא תלוי. אפילו היותו מטפל טוב לא תלוי בזה... (אפרופו חוסר סימטריה שהוזכר בדיבור עם מיקי) וליאת, עוד דבר קט - הוא שם עבורי יותר ממי שפה. הרבה הרבה יותר. וכך צריך להיות. תודה על התשובה המושקעת, ועל ההקשבה, מקווה שהיא תורמת גם לקוראים האחרים. א.ה.

טוב, לא באמת נסים, אלא עבודה קשה ומאומצת... הי לכן, מאד נוגע ללבי שהקדשתן זמן ומחשבה ורגש ומילים טובות. תודה... בשבוע שעבר הייתה לי התרסקות די רצינית, כאילו חזרתי לאחור שנים. פתאום הצונמי מפעם. ההתאוששות לא קלה. ורציתי לומר גם שפעמים רבות חשובות לי תגובות של משתתפים. ובעצם, כשאני חושבת על כך, יש יתרון ב-להיות משתתף שלוקח אחריות אמנם, אבל נחסכת ממנו האחריות המקצועית הכבדה. אפשר, אולי, לכתוב פתוח יותר, משוחרר. אורחת יקרה, כתבת גם קשור וגם מתאים. לפעמים חסר לי שיראו שאני חלשה, ואולי דווקא בגלל הרושם. בכל מקרה, רציתי גם להזכיר שוב שמה שאני כותבת לא נשלף מהמותן. גם שנות הטיפול וגם המאמץ של הרגע. המון תודה על מה שכתבת. חשוב היה לי לשמוע. והי גם מ.מ. יקרה, תודה על המילים החמות והתורמות. אם הצלחתי לזכור נכון, ליאת רשמה לא מזמן, ומקווה שאיני מזייפת את הדברים, שלפעמים ובחלק מהמקרים עבור אנשים מסוימים, הטיפול יכול להיות המקום שבו סוף סוף אתה מרשה לעצמך להיות תלוי ולומד איכשהו לבטוח בדמות שהקשר איתה בונה ומצמיח ואינו הרסני. והמשפט הזה דיבר אליי מאד. כמו גם משפט נוסף שנכתב טיפה'לה קודם , ושוב, אני מקווה שמה שאני זוכרת די מדויק, שלפעמים הטיפול (ואני מוסיפה – לפחות בשלבים הראשונים שלו) הוא הסביבה היחידה בחייך שמאפשרת (בשיתוף פעולה איתך) מקום לרגשותייך וכד'. כלומר, בסה"כ כפי שהבנתי הוזכרו גם שבחי התלות. ליאת – מבחינתי, כשאת כותבת, את כותבת לכולם ולא רק לנמען השואל. פורום... רשמתי כבר פעם שהתלות שלי באה לידי ביטוי דווקא בקושי להיעזר. בגלל שקשה לי כל-כך להשתמש באחרים, בשורה התחתונה, אני תלויה יותר. וזו – במצב קיצוני – כך אני מבינה, תלות בריאה פחות. מנסים להתאזן. את יודעת, כבר שמעתי לא פעם את ההשוואה הזו בין מטפל לפרוצה (תרתי משמע). חושבת שאני יכולה להבין למה מעלים את הנקודה הזו, אבל לא נוחה לי ההשוואה כל-כך. כי, למשל, אני לא רואה את המטפל שלי כ'נערת ליווי' מפוצלת ומנותקת רגשית (הגנה שאני מכירה מעולמי). הוא אותנטי, יציב עם גבולות ברורים, מכיר מכיר אותי לעומק, לא מקרבן את עצמו יש לי כבוד והערכה אליו. והי ליאת 33 יקירתי, אכן, בעבר, וגם עכשיו כמעט בתקופות כאלה הייתי נאלמת. לא רק בפורום, אלא בכלל. לא הייתי מסוגלת להוציא מילה והגה מהפה במשך חודשים. זה קרה לי הרבה כילדה והיו לא מעט אירועים כאלה (שחיבלו לי במעט שנותר) גם בבגרות. בשבוע וחצי האחרונים די נמנעתי ממגע, אולי דווקא בגלל שכל-כך רציתי אותו, ועל-כן הרגשתי... אהמממ... פרוצה. ההיא שמקודם... ערבוב כזה – אין לי סבלנות ויש לי המון סבלנות, ומה שיש מעט מידי וגם הרבה מידי בה בעת. יפתי, שיהיה לך טוב, כמה שאפשר טוב. תודה שאת כאן. וליאת (ב), תודה שרככת. לפעמים אני מייללת או מתלוננת, ואחר-כך אולי גם מתביישת. אבל אולי לפעמים אני גם חמודה? א.ה., שמנסה לחבר, להיות פחות מבולבלת, ללמוד לנוח...