לילה טוב

היי ליאת, הייתי עם אמא שלי היום אצל האונקולוג. היא ביקשה שאבוא איתה. היא אף פעם לא מבקשת, (ואני מודיעה לה שאני באה) אבל הפעם ביקשה. הודיעה לאבא שלי שאני באה איתה ושאין צורך שיבוא גם. אמרה לי שהוא ממילא רק יושב שם ולא שואל, אז היא מעדיפה שאבוא אני. הרגשתי שהיא קצת זקוקה לי כהגנה.. זה קשה לנשיאה, הדברים האלה.. כבר בחדר ההמתנה, על אף ששוחחנו על יומיום, הרגשתי ברקע איך המקום הזה, ביה"ח, והמפגש עם הרופא לאט לאט גוזלים אותה ממני. מרגישה אותה נגזלת לתוך אדים של דיבור רפואי.. נגזלת לטובת חוסר האונים.. כמה היא קטנה לעומת "המצב", נגזלת לטובת הצד השני של החיים (על משקל זה של הירח..), הצד המוצל. אני מתבוננת מהצד ובאיזשהו מקום קצת מתקשה לעכל שזו אחת החוויות שלנו יחד. שאלה אותן אנחנו, היא האמא ואני הילדה הקטנה שלה. מתקשה לעכל שאני הבת הגדולה שלה עכשיו ואני מלווה אותה לתוך זה. אני חושבת על הבת הקטנה שתהיה לי, חשבי את על ילדך/ילדתך, ועל האפשרות שהיא או הוא יתמכו בך בסיטואציה כזו. ילוו אותך, גם אם כרגע הצעדים קטנים מאוד ומתונים, אל מותך. כך אני מרגישה, שאל מותה הבלתי נמנע אני מלווה אותה. לאט לאט פנימה.. ואז נופלת עליי הילדה הקטנה שאני, במלוא כובד עצבונה, ואני רק רוצה את אמא. ובמקומה אני מחייכת לאמא ומתחפרת עמוק אל בין הסדין לציפת הפוך.. אני בסדר גמור.. רק קצת היה לי כבד לרגע.. לילה טוב, לילך