כל ההתחלות קשות

היי ליאת, הרבה זמן לא הייתי פה. אני כל כך עסוקה בחיים שבחוץ ובאופן כללי טוב לי. אני מצליחה בעבודה (היום בישרו לי שאני מקבלת סופסוף קביעות בעוד חודש :-)) וגם בפרקטיקום של הלימודים, למרות שהמקום בו אני מטפלת השנה מאוד מאוד מורכב (ביה"ח פסיכיאטרי) בנתיים אני מאוד מרוצה שם וגם הטיפול היחיד שיש לי בנתיים הולך טוב. ולפני חודש וחצי בדיוק התחלתי אנליזה אצל המטפלת שלי, אחרי 5 וחצי שנות טיפול "רגיל". ומאז, איך להגיד - all hell got lose... אני פשוט לא מצליחה להסתגל לשינוי. אמנם יש פגישות שכבר יותר נוח לי שם, אבל אני לא מצליחה להתרגל לעניין השכיבה, ולזה שהיא רואה אותי ואני לא רואה אותה. זה כל כך כל כך קשה. אני מרגישה שקשה לי פי כמה לשתף אותה במה שעובר עלי. יש פגישות שאת רובן אני שותקת, פשוט לא מצליחה לבטא בקול (אבל כן מצליחה לחשוב את הדברים פנימה) את מה שאני מרגישה ועוברת. יש פגישות שאני מרגישה שפיזית אני לא יכולה יותר לשכב, לפעמים מציצה אליה אחורה, לפעמים פשוט עוצמת עיניים ומחכה שהשעה תיגמר. והיום, קרה בנינו משהו שכל כך פגע בי (וסליחה שאני נשארת עמומה עם הפרטים). ולא יכולתי יותר. בפעם הראשונה מאז ומעולם פשוט קמתי והלכתי. אמנם לא נותר זמן רב לסוף הפגישה, אבל פשט לא הייתי מסוגלת להישאר שם. ומאז, דממה. ואני כבר יודעת שהיא לא יוצרת קשר אחרי פגישות קשות, שהיא משאירה את זה לי. ובא לי לברוח לקצה העולם. ולא לחזור. ובא לי לצרוח עד שיכאב לי הגרון. ובא לי לבכות. ואני בוכה. ואני לא מצליחה להבין למה זה כל כך קשה. האם בכלל זה אמור להיות כל כך קשה? בלתי נסבל? אמרתי לה לא מזמן שלפעמים אני מרגישה שזה שאני אוהבת אותה כל כך (ויודעת שהיא אוהבת אותי) זה מכשול לטיפול. כי אני מפחדת מידי לספר לה עוד דברים שהיא עוד לא יודעת (החלטנו על אנליזה כי יש נושא מרכזי בחיים שלי שלא הצלחתי לפתוח בכל השנים של הפסיכותרפיה) ואני מפחדת לאבד את האהבה שלה. ומצד שני, אני יודעת שאני לא אוכל לדבר על הדברים ההם עם מישהו שאני לא ארגיש בטוחה, אהובה ומוגנת איתו. מלכוד, מישהו? ועכשיו, אני חושבת איך להתקדם הלאה. בעיקר בא לי להבריז מהפגישה הבאה בלי להודיע. שתרגיש קצת רע, למה רק אני? ואז אני כמובן מנתחת את עצמי, זה כל כך מעצבן לפעמים להיות גם מטופלת וגם מטפלת! כמה הייתי רוצה להיות מסוגלת לא לנתח, אלא רק להיות. אני יודעת שעוד לא שאלתי כלום... אני לא יודעת מה לשאול (וכן, אני יודעת שאני צריכה לחזור לשם ולדבר איתה, אבל זו לא התשובה שאני מחפשת לשאלה שלא שאלתי...) אז אולי רק ממחשבותייך, אם אפשר... הולכת להשכיב את הכאב לישון, נועם

היי ליאת, תודה על תשובתך. נעים להרגיש שאפשר להיות פה, להיעלם, ולשוב ולהרגיש בבית. אני עוד לא יודעת בדיוק מה זה חומר הבעירה שגורם לכל העסק שם להתלקח (וזו לא הפעם הראשונה בחודש וחצי של האנליזה). אבל מחר אני חוזרת לשם כדי לבדוק. אני חייבת להודות שברמת ההתמודדות כן הצלחתי להחזיק את הכאב בצורה טובה יותר ולא לחזור להתנהגויות לא טובות שלי לפריקת כעס ומתח. אז גם מרגישה על הדרך שהתחזקתי, גם אם זה עוד נורא נורא כואב. שיהיה לך סופשבוע נעים, נועם

הי נועם, ילדה יפה, אפשר להצטרף? את זוכרת שסיפרתי שבעבר חלק מהטיפול שלי היה בשכיבה על ספה ללא קשר עין, נכון? בשונה ממך, אולי, החלטנו על סוג הטיפול הזה בשלב מוקדם יותר (מבחינת הסמיכות להתחלת השיחות) אבל אני הייתי במצב של מחשבה של כמעט ואין מה להפסיד, התפתלתי מכאב ללא הרף גם ככה, גם לא הרגשתי אהבה כלפיו (קרי, לא ידעתי או זיהיתי בי רגשות כאלה וקראתי להם בשם), וגם ממילא לא יכולתי להתבונן לו בעיניים בכלל... חלף כבר זמן, אז לא בטוחה שאני זוכרת מספיק, אבל נדמה לי שהוצע לי הכיוון, בין השאר, כי כל תנועה ורחש חיצוניים לי הסיחו את דעתי מאד והדיסוציאציה כיכבה. אבל את יודעת, אני גם חושבת שהדברים הללו נאמרו לי רק בדיעבד (או שיכולתי לקלוט אותם רק אחרי פרק זמן ארוך). נדמה לי שמה שנאמר לי בהתחלה הוא מעין אמירה-כללית-כאילו-חצי-לא-ברורה-כזאת, שהמטפל מציע לי את הכיוון, כי הוא חושב שזה יתרום ויתאים לי. זהו. אני מניחה שזה נכון גם לגביך - ואני אומרת דבר שנראה לי שאת יודעת לומר לעצמך - שהמטרה היא להועיל, לסייע לאיכות החיים שלך. אבל אני מתארת לעצמי, כמו שאני מכירה אותי, שהיה חשש-חשד פנימי לגבי הטיפול בכללותו ובפרט לגבי שיטה שבה (היום אני יודעת) העוצמות והנגיעה הפנימית חזקות יותר. ז'תומרת שאני חושבת שאני יכולה להתחבר לאיזו תחושה קיצונית בי שיש שם מישהו שמנסה לאנוס בכוח לדלות ממני מידע, כאילו הייתי שבוי שחושדים שיש בידיו חומר מודיעיני. כאילו לוקחים ממני את הדבר הכי פרטי שלי, הכל, ואיפה זהותי. חרדה גדולה. חרדה לדבר עליה. וממולה עדיין קיים הרצון כן לגעת בכאב. להתמסר בטיפול. לגעת כדי לנסות להפחית בסופו של דבר את ההשפעה וההשלכות שלו על היומיום. להבריא. קונפליקט, נראה לי. אני חושבת שאם ממש ברחת, יכול להיות שדי נגעתם באזור של לב. אולי... בכל אופן, אם משהו ממה שאמרתי נוגע בך באיזשהו אופן, ותוכלי לחזור ולהזכיר אותו בשיחות, אני חושבת שאז, אולי, תוכלי להרגיש שהקשר (/אהבה) בינכן מתגבשת, מתאחדת ומתייצבת. וגם זה מפחיד ולא קל בכלל... וכן, כ?ו?לה חודש וחצי... ואגב, אם תגלו שהדרך מחרפנת אותך מידי, אני מתארת לעצמי שתוכלו לחזור לפגישות פנים מול פנים, שאולי יוכלו לעזור להרפייה או טיפה של שחרור. אפילו רק מידי פעם ובחלק של הזמן. ככה היה אצלי, לפחות. לא תמיד ספה, זה לא חוק... אני מאמצת את המשפט "כמה הייתי רוצה רק להיות"... ליאת השתמשה במילה "פשוט" בדבריה אליי. פשוט להיות מי את, להיות מי שאני... היי בטוב, שלך, א.ה.

לי קשה ביותר להיחשף בטיפול. (פסיכותרפיה) דווקא הספה (שישנה) נראית קורצת. נראה לי דווקא קל יותר לשחרר בלמים ולדבר אם לא תתלינה בי זוג העיניים מהן אני מחפשת דרך להימלט כל הזמן. אבל... משהו בשכיבה על הספה נראה לי מוחצן ומיני. (זה רק שלי?!) לשכב על הגב, על מיטה, בפישוט איברים (ולי יש, בלי עין הרע) נראה לי מאוד מוזר. גם נראה לי קר. אני תמיד מפנטזת על שמיכה, שתכסה-בכל המובנים. מה חושבות?

נהדרת שלי (הרבה יותר מחמודה), איך התחברתי למשפט הזה שלך - "כאילו לוקחים ממני את הדבר הכי פרטי שלי, הכל, ואיפה זהותי". ובדיוק במילים האלה אמרתי לה בפגישה הקודמת, אמרתי לה שהיא לקחה ממני הכל. כך הרגשתי. הטיפול הזה, באמת מותיר אותי חשופה יותר, ובהתאמה, כל נגיעה שלה צריכה להיות מדוייקת הרבה יותר כדי לא לפצוע. מאחר והיא חדשה בעסק נדמה לי שאנחנו שתינו עוד לומדות את העוצמות והמינונים, ולי קשה כשפתאום המגע שלה יותר מכאיב ממרגיע. זה קשה לי השינוי הזה. את יודעת, בשבוע הראשון של האנליזה הרגשתי שהיא לא היא. הרגשתי שהיא השתנתה לי כל כך, הרגשתי שאיבדתי את המטפלת שלי, את זו שבגלל שסמכתי עליה החלטתי ללכת על הדבר הזה. וכבר היה "פיצוץ" ומרד, והתפרקות, וקיבלתי אותה חזרה. וכל כמה פגישות היא מתערערת לי שוב. ואני עייפה, מחפשת אולי סוג של רצף שלא קיים כרגע. קראתי עכשיו את ההודעה של לילך למעלה, וחשבתי שזה מעניין כי גם אני התחלתי יוגה לא מזמן, וגם אצלי זה סוג של הרגעה (השיעור של רביעי היה כל כך כל כך טוב לי אחרי הפגישה ההיא הקשה) למרות שגם שמתי לב כמה לא טבעי וקשה לי החיבור הישיר הזה עם הגוף. עוד נושא לטיפול, כשאפשר יהיה להתחיל לטפל שם במשהו. עד כאן להודעה הזאת, יש לי עוד מה להגיד לך שם למטה... (שולחת את תודתי העמוקה על כך שאת תמיד באה ללוות ברגעים הקשים, ומצטערת שלא היו לי מילים בשבילך, שם למטה...) שלך, נועם

הי נועם קודם כל אני שמחה שקפצת לבקר,ממש התגעגתי. דבר שני מאחר ואני שוכבת במיטה כל הזמן (כי יש לי צירים) מה שכתבת עורר אצלי המון מחשבות ועזר לי להעביר את את הזמן ,אז תודה ששיתפת. אני חושבת שבאמת מדובר באתגר ממש לא פשוט אחרי תקופה כל כך ארוכה להתרגל לכזה שינוי,וזה טבעי והגיוני שלא פשוט וזה לוקח זמן.יחד עם זאת לדעתי להרגיש נוח בסטינג הטיפולי הוא תנאי הכרחי (ולא מספיק) להצלחה.ולכן כן חשוב למצוא את המקום שמרגיש מספיק נוח,ואולי כן אפשר להתגמש מידי פעם.כלומר אם ברגע מסויים לא נוח לך לעצום עיניים,אז לא צריך להציץ,אפשר פשוט לפתו ח עיניים ולדבר על ולנסות להבין,ואם באמת זה עוזר,אני בטוחה שמטפלת קנה הסוף שלך תצליח להתמודד ולאפשר את הגמישות.אי אפשר בכוח,כשלא מתאים אז זה לא מתאים.וזה לא אומר שזה כבר לא אנליזה.אין לי ספק בכלל שטובתך עומדת לנגד עינייה. דבר שנוסף שכתבת ומשך את תשומת ליבי זה שקשה לדבר על דברים מסויימים דווקא כי את אוהבת אותה,וגם שאת מפחדת שהיא תפסיק לאהוב אותך.וזה הזכיר לי את הטיפול הקודם שלי שנורא אהבתי אותה ולא סיפרתי לה חצי מהדברים (רק בדיעבד הבנתי את זה).וכשעברתי לד שלי היה לה תפקיד מאוד מוגדר,להיות זאת שמספיק מרוחקת ושאני יכולה לשחרר אצלה חופשי ולספר לה הכל.ובאמת אחרי שלושה חודשים היא כבר ידעה הכל,אבל לצערי זה לא פתר את הבעיה.לקח כמה שנים עד שהצלחנו לחזור לדבר על הדברים ממקום אחר,קרוב מכיל ואוהב,ורק אז באה הישועה. ובכלל אני חושבת שמדובר במטרה טיפולית ראויה ביותר שבעצם הפיתרון שלה בטיפול,עזר לי מאוד גם במקומות אחרים כמו למשל בזוגיות,עם חברות,וכל תקשורת עם בן אדם אחר.והיום אני כבר לא מפחדת יותר שלא יאהבו אותי אם יכירו אותי באמת.מי שלא אוהב,לא צריך ואולי אפילו עדיף. כתבתי לך כבר בעבר שהטיפול שלך היה עבורי דוגמא לאיך טיפול צריך להיות,והרבה בזכותכן ובזכות השיתוף שלך הצלחתי להפוך גם את המטפלת שלי למטפלת קנה סוף. אני חושבת שאם אחרי תקופה ארוכה יש עדיין תקיעות חשוב לנסות לעשות שינוי,וכל הכבוד לכן שהלכתן על זה. ודלעתי מה שליאת כתבה הוא מאוד נכון.בעצם קיבלת החלטה שאת פותחת נושא שהוא מאוד בעייתי עבורך,ובאופן טבעי יש חרדה ומוצפות,וזה בסדר לאפשר לזה להיות.ברור וטבעי שאת כבר מתה להיות אחרי,אבל את יודעת שלדברים יש קצב משלהם.כרגע את מתחילה להתקרב לאזור הסערה וברור שקר ולא נעים. תזכרי שאת לא לבד .יש לך אותה ,ויש לך גם את המרחב הזה לשתף ולהתאורר,ובטח עוד מקומות.תשתמשי בהם.את הגעת במסע שלך לעליה התלולה,ויש כבר תחושה של מחסור בחמצן,תזכרי שאת כבר מטפסת מנוסה,ובחרת (באומץ רב אני חייבת לציין) ללכת עד הסוף. ואולי זה יקח עוד קצת זמן,אבל זה שווה את המאמץ. בהצלחה ! ליאת 34 שממש מקווה להצליח להגיע ל 36

ליאת יקרה, איזה כיף לי שבאת גם את! נתת לי הרבה מאוד נקודות למחשבה במה שכתבת. גם על איך להסתכל על הדרך, וגם על עניין הגמישות. שם בדיוק אירע הקרע בנינו בפגישה הקודמת, במקום שהיא בחרה להציב גבול שלא היה שם קודם, בנקודה שהייתה עבורי עוגן של בטחון עם הקשיים של המעבר לאנליזה, ושהרגשתי שהיא שללה ממני את הדבר היחיד שנאחזתי בו ברגעים הקשים. סלחי לי שאני לא מפרטת יותר מזה... אני מסכימה איתך לגבי האהבה, אבל זה עוד אחד מאותם דברים שאני יודעת ברמה השכלית אבל עוד לא מצליחה להרגיש פנימה. מקווה שגם הפערים האלה עוד יצטמצמו להם בהמשך. מחזיקה לך אצבעות שתגיעי לשבוע 36! תגידי לה שעוד מוקדם להתחיל לרוץ כמו אמא שלה... חג שמח והרבה סופגניות לנסיך, נועם