קצת ארוך...

היי ליאת, רציתי לשאול אותך משהו, אם זה בסדר. חזרתי עכשיו מפגישה עם א', אחרי חופשה קצרה שלקחה. סיפרתי לה שתרגול היוגה שהתחלתי בו לא מזמן מאוד מאוד ממלא אותי ומזין. גם גופנית וגם רגשית. שמביך אותי, או מרגיש לי לא בסדר מצידי, שמאז שהתחלתי אני מדמיינת את "קליניקת היוגה" שלי במצבי מצוקה, ולא את החדר שלה כמו בעבר, ואת התנועה הרכה, הגמישה והיפה של המדריכה, במקום את קולה ועיניה של א'. אמרתי שתחושת ה"במקום" הזאת מערערת לי את הצידוקים שאני נותנת לעצמי מפעם לפעם לגבי "למה טיפול". זה מזין אותי, ממלא אותי ברגיעה ותחושת יכולת, ממקד אותי, ואני יכולה להרשות לעצמי "להיפגש" עם היוגה פעמיים בשבוע, אם ארצה, בשונה מפגישותיי עם א'. דיברנו קצת על תחושת ה"במקום" הזו. א' אמרה שהיא לא רואה בזה במקום, אלא שליחת שורשים אל מעבר לעציץ המשותף שלנו, גם לתחומים אחרים. הסברתי שהמפגש שלנו הוא לא מפגש פשוט או קל, ולכן מידי פעם אני מבקשת מעצמי צידוק להמשיך בו. היא הסכימה שאכן לא כל המפגשים המשותפים שלנו מזינים. שזו לא המטרה.. אמרה שהמטרה היא להעמיק, לעבד, לרכך, לאפשר יותר, ושהיוגה היא אולי ביטוי של מה שאנחנו עושים פה. אפשרות לבוא במגע עם עוד חלקים בי, בסיטואציות נוספות. ואני מסכימה, אבל לא יכולה להתעלם מהצרימה הקלה שעושות לי ה"מילים הטיפוליות הבלתי מעורערות".. אני רוצה לערער, אם זה בסדר.. להעלות שאלות לגבי מטרות הטיפול. [ראיתי את הודעתה של יפעת למטה (הי יפעת), וזו לא הודעה בעקבות הודעה. זה שלי, אחר.]. רציתי לשאול: עבור מי שמתפקד לא רע בכלל בעולם שמחוץ לקליניקה, רק מכונס לפעמים וחושש לנסות דברים חדשים, ולא בקלות מרגיש בטוח או שייך (ומתקשה לקיים מערכת זוגית, אולי הוגן להוסיף)- למה הזנה טובה, כמו ביוגה למשל, לא עדיפה ע"פ טיפול? ההזנה ממלאת אותי ביכולת להתרחב עוד קצת לעוד דברים, שגם הם בתורם יזינו בהמשך.. אני לא חוזרת מהיוגה בתחושה שאני חייבת להתכרבל/להתכנס/להתנתק במיטה כדי לנוח, כמו שקורה הרבה אחרי א'. אני מרגישה רגיעה ויכולת.. אני מבינה את כל ענייני העומק שטיפול מאפשר, אבל האם הזנה (לא שטחית), כזו שנוגעת עמוק ואישי, ומאפשרת התרחבות נוספת בחיים ועמידה זקופה יותר מולם, היא לא אופציה שהוגן שתושווה למה שטיפול נותן? אולי לא תמיד יש צורך במשהו מעמיק וקשה. אולי במקרים בהם התפקוד הוא בסך הכל טוב, מספיק לחזק, להזין, למלא..? אני מזכירה את היוגה, אבל כמובן שזה יכול להיות נגינה, ציור, פיסול וכל דבר אחר שמזין וממלא ומאפשר התרחבות. מה דעתך, ליאת? עד כמה את "פסיכולוגית" בגישה שלך? :-) לילך

ליאת, כל כך נכון מה שאמרת, וגם תודה שהזכרת לנו :) בעקבות כל מה שעולה פה צריך בהחלט להזכיר לנו שבסופו של דבר טיפול זה תהליך חשוב וטוב והוא מלמד, אותי בכל אופן, המון על עצמי ולהבין ולנסות לשנות, אז תודה ולמיקי, אפשר להתרם ולהתמלא מכל דבר, אני לדוגמא נהנת לשחות, חזרתי לכך לא מזמן וזה כל כך ממלא אותי אבל זה לא במקום הטיפול זה בנוסף, ובאמת השאלה היא האם הדברים שאת עושה טובים עבורך ומותר גם לעצור ולחשוב על הטיפול ומה הוא תורם וכו' ולהחליט מה נכון עבורך, שיהיה לך רק טוב וממלא

האם זה באמת מפספס? אולי דווקא ההתעוררות של רגשות כלפי הטיפול עצמו, של "קשה, חודר ויוצר תלות" וכן חרדות נלוות למיניהן, מביאה ומקדמת את מטרת הטיפול. הרי כל אחד פונה לטיפול בתור מי שהוא, עם המכלול שהוא ועם עולמו הפנימי, וכל רגש ספציפי שמתעורר אצלו כלפי הטיפול הוא תוצאה של העולם הפנימי הזה ונובע בדיוק מהמקום הזה, שבגינו הוא בכלל הגיע לטיפול. אז איך זה מפספס את המטרה המרכזית? הרי זה העיקר והמהות עצמם, מי שאתה - וזה מה שצריך להכיר בסופו של דבר. זה כמו ראי לנפש, התפיסה של כל אחד כלפי הטיפול שלו. אולי דווקא כן צריך לגעת בזה ולהתייחס פה לעומק העניין ולא לפספס. ה"לוואי", כיבכול, שנוצר בטיפול הוא, אולי, בעצם מהותו?

היי ליאת, אני לא בטוחה שהבנת אותי. הטיפול רחוק מלהיות סבל בשבילי וגם לא מעורר בי תלות ממש. האם קראת את דבריי ברוח קולות אחרים? את צודקת שהשאלה שלי היא על הדרך, אם כי אולי הדגשת את ה-ד-ר-ך מסיבות שונות משלי (ברור שהמטרה היא לא קשה וכואב- האם זה מה שחשבת שכתבתי?).. אני לא חושבת שאפשר להתייחס רק למטרה. צריך לשאול גם איזו דרך מתאימה יותר כדי להגיע לרווחה נפשית או ליכולת טובה יותר לממש חלקים רבים יותר ממי שאני? בעצם רק רציתי לשים סימן שאלה קטן בסוף המשפט: "להכיר את עצמינו יותר טוב ולהגיע דרך זה לרווחה נפשית גדולה יותר". זאת האמונה הפסיכולוגית הקלאסית, שאני גם שותפה לה רוב הזמן, אבל היום פחות.. קצת התערער לי. כי האם תמיד? האם לכולם? האם חייבים להכיר ולהבין ולעבד וללוש כדי להגיע לרווחה נפשית גדולה יותר? אם יש משהו שפשוט מזין. פשוט ממלא בכוחות. ככה, בלי דרך, בלי תהליך, רק מעצם העשייה. רק מעצם לקיחת חלק בעולם. האם זה יכול לאפשר רווחה נפשית לא פחות מטיפול, למי שמתפקד לא רע בעולם? ואולי יש גישות פסיכולוגיות נוספות שלא היו מבטלות את הכיוון הזה (אני לא מכירה, אבל מה אומרת הפסיכולוגיה החיובית, למשל?) אולי אמונה ביכולת, נגיעה רכה והצבת מטרות ברות השגה זה מספיק לפעמים. היוגה נעימה לי, הטיפול תורם לי, הכל בסדר.. אבל הטיפול יקר כמעט פי 20 (כן, כן) משיעור היוגה, ולכן כשנתקלים במשהו קטן כל כך, כמו יוגה, או שחייה, שממלא ומזין ומלווה לאורך השבוע לא פחות מהטיפול, אי אפשר שלא להתעכב רגע, להתבלבל ולשאול "אז אולי בעצם...?" זה כמו לגלות שאפשר לנקות את המנוע בלי ללכלך את הידיים, רק לנסוע בכביש מסוים. מפתה, לא?.. כמובן (!!) שיש דברים שצמחו או גוועו בי בזכות הטיפול, שאותם היוגה, טובה ככל שתהיה, לא הייתה מצליחה לעשות לעולם. לא יודעת.. פשוט מבלבל אותי שמשהו פשוט כל כך נוגס בקלות כזו במקומות שאותם מילאה א' בשבילי. חשבתי שזה מעורר שאלות.. (אבל אולי לא לכולם). (אוסיף לייק משלי כדי לא להרגיש לבד). שבת טובה, לילך

הי לילך, אני מוצאת שיש קשר הדוק בין מה שרשמת בהודעה הנוכחית, קל וחומר אחרי חופשה קטנה, וגם לסמיכות שלה, לבין מה שרשמת לפני כמה ימים. על אמא. על פרידה. על מוות. ואולי גם על אשמה. יש לי הרבה מה לומר. גם על משאלות, גם על חרדות. אניח לכך. אבל אוסיף ואומר שאני חושבת שיש גם דברים 'קטנים' שמרגישים בנפש חינמיים כמעט אך כאלה שחשים שמעניקים ברגע נתון המון. היכולת לקבל, אני מניחה וכך גם אמרת, קשורה למשהו בסיסי שנבנה פעם. נבנה עם אמא, נבנה עם א', נבנה איתך. הקטנות הנפלאות אולי אינן מספיקות תמיד ועומדות בפני עצמן והשלד המאגד חשוב לא פחות; אבל גם מותר ואפילו מאד רצוי (מחויב המציאות אפילו) לחלק את התלות, כשאמא (הפנימית) משחררת, ואינה צרת עין או רואה בך בוגדת. פרידה. בקשרים שהם משמעותיים יותר, מורכבים יותר, אני חושבת שלפעמים אפשר להרגיש גם יותר "חייבים". שהם "עולים יותר" לנפש. עולים יותר עד כדי כך שהם מפילים בכובד. בקשרים שהם יחסית על פני השטח, לפעמים ניתן לחוש שפשוט יותר; גם כשמה שקורה בהם מרגיש נגיעה בעומק, ואגב, אולי לכן אנחנו גם מאפשרים להם בקלות יחסית להגיע למקומות הללו. בהם אולי קיימת גם ההרגשה שיש אוויר ומשוחרר להיפרד. הייתי מצרפת גם את הכעס על כך שהיה שם זולת שנתן לנו, ובזכותו יש לנו יכולת מסוימת שלא הייתה שם קודם. ולכן, לפעמים מורכב יותר להוקיר תודה אמיתית, ויש גם נטייה להדוף (גם את הנזקקות) או להוריד מערך. מטרות הטיפול יכולות להיות בדיוק העבודה על פרידה פנימית. אולי גם על הכלה של הרעב וכיו"ב. והשלב הבא - חתן. אם זה באמת מה שאת רוצה. זהו מעולמי לבינתיים. א.ה.