חרדה מיותרת

שלום ליאת, מקווה שתוכלי לעזור לי. בכל פעם שאני שומעת בחדשות על "גבר כבן ... נהרג מפגיעת רכב ברחוב..." אני מתמלאת דאגה גדולה שמא מדובר במטפל שלי, המתגורר באותה עיר. אני לא נרגעת עד שאני מרימה טלפון, שומעת אותו עונה, ומנתקת מייד באנחת רווחה, שתודה לא-ל, הוא בריא ושלם... אני מתביישת לפתוח את זה מולו, ואין מצב שאתקשר ואומר בפשטות "רק רציתי לברר מה שלומך..." נשמע לי פתטי לגמרי... את חושבת שאפשר, בכל זאת, לא להיכנס לסרטים האלה?

היי שנל, אני מאוד מזדהה, גם לי יש אותן מחשבות כשאני שומעת ידיעות כאלה בחדשות,מיד עולה חרדה של מה אם ואיך אני אדע ומה אעשה וכאלה.במובן הזה קצת שמחתי לגלות שאני לא היחידה עם המחשבות האלה, מקווה שזה יעודד אותך ויגרום לדברים להראות פחות פתטים.גם לתשובה של ליאת התחברתי, אני בהחלט חושבת שיש ( בהקשר שלי ) שאלה לגבי כמה אני מאמינה שיכולים להיות שם בשבילי. בנוסף אני רוצה להאיר עוד נקודה, קצת קינאתי על האומץ לצלצל ולנתק, אני פשוט מנסה להשליט סדר על החרדות שלי ומעולם לא עלה בדעתי להתקשר אבל אחרי מחשבה הבנתי שאין כ"כ הרבה שוני בין ההתנהגויות. התגובה של שתינו לא באמת מבקשת מהאחר את ההרגעה. יש משהו בצילצול-ניתוק שיותר "גונב" מאשר אומר מגיע לי או אני צריכה. מה פתטי בלומר שדאגת ושאת שמחה לשמוע שהכל בסדר? אם היה מדובר בחבר/ה אני מאמינה שזה מה שהיית עושה. מצטרפת להצעה לדבר על זה בטיפול, הרי בשביל זה אנחנו שם.. ושוב תודה, ברגע שמגלים שמחשבות שחשבתי שרק לי יש הן גם נחלתם של אחרים זה מוריד ממשקלן המאיים.