תסמונת אספרגר שלא הובחנה

בשלב מסויים, לפני כ 5 שנים נשלחתי בגלל המצב לאבחון פסיכיאטרי, אני ידעתי וטענתי שהבעיה שלי היא לא מבחינה נפשית ולמרות שאני האדם הכי שפוי בעולם, הגיוני לגמרי ושבחיים לא עבר אירוע פסיכוטי כזה או אחר הובחנתי, ברשלנות אני חייב לציין, בסכיזופרניה, עם זאת אפילו נכפה עליי לקחת טיפול תרופתי בניגוד לרצוני, מיותר לציין שזה גרם לי רק לשלילי ולסבל כי אותם תרופות פשוט לא קשורות אליי ולמצב שלי, אחרי חצי שנה סיימתי עם זה ולא מתקרב לזה. כל השנים ידעתי שמשהו אצלי פגום ושיש לי ליקוי מאוד מורכב כלשהו, משהו שבגללו כל החיים שלי קשים ועצובים מאוד, גיהנום מבחינה מסויימת, ממש חוסר והפסד החיים... בכך שכוללים המון בדידות ברמה הכי גבוהה, ביישנות קיצונית, הימנעות, מחסור בכישורים חברתיים, מחסורים בדברים בסיסיים שנחוצים לבן אדם - אי עבודה, אפס קשרים חברתיים, ללא קשר או יחסים עם בחורה כל החיים למרות הרגשת צורך ורצון עז, ביום יום אני ממש לא נמצא בדיכאון, אני עושה ספורט באופן קבוע, מתעניין ונהנה מדברים אבל החיים מאוד מצומצמים כי הכל בבדידות ואני לא יכול לשנות את המצב כי קיים אפילו קושי גדול וחוסר ידע איך לגשת לסתם אינטראקציה בחברה. השנה אחרי חיפוש ועיון באינטרנט על כל מיני ליקויים והפרעות התפתחות גיליתי שקיימת התסמונת אספרגר ואחרי קריאה רחבה אני דיי בטוח במאה אחוז שזה הבעיה המרכזית ממנה אני סובל, והתסמונת מתארת בצורה מאוד נכונה את הקשיים שלי ומה שעובר עליי. אני חסר ידע ויכולת להביע את עצמי כמו שאני רוצה, לבטא מספיק מחשבות או להפגין רגשות, במצבים ספונטניים ניהיה עצור וריקני, לא מעורה איך להגיב, ופשוט אני לא יכול להיות חופשי ומשוחרר... כאדם לא יכול להשתלב או להיות חלק מהחיים האלה, לא יכול לבנות את עצמי בשום צורה שארגיש איתה נוח לחיות כי החסרונות הם גורליים מדי. רציתי לדעת מה לעשות עם החשש הזה, אם בגילי כדאי או צריך לפנות למישהו, אם יש סיכוי כלשהו לשפר את המצב, להמתיק קצת את החיים וכו', למרות שהבנתי שהתסמונת נובעת מחולשה תפקודית של המוח וזה מצב אבוד. אין לי שום סיכוי לחוות אושר אמיתי של החיים, מתכוון לדברים הכי פשוטים ובסיסיים, דברים שאני רואה ביום יום, כמה עוד אפשר לעבור את החיים כאכול קנאה, עם חללים חסרים כל כך עמוקים בפנים, אפילו שהעצב והכאב האישי מודחקים אצלי במצב הרגיל, שביום יום אני מוצא לעצמי עניין והרבה דברים יפים להנות מהם, חיים כאלה מצומצמים ובודדים עד מתי אפשר להמשיך, לפעמים אני חושב אם אגיע לגיל 27 כי גם נס לא נראה שיכול לעזור לי.