חופשה

הי ליאת, גם אני בחרתי להיכנס לרגע להוסיף כמה מילים. אני נושאת כרגע כאב שמרגיש כמו כריתת איברים שזה נורא ובלתי נישא, אבל רציתי גם לומר מילותיי בהמשך למה שנאמר בעץ, על פרידה מיקירינו על ההרגשה טרום מוות, על איך חיים, בוחרים לחיות. בנוגע לסעיף הראשון - חלק ממה שנחשב ברוב המקרים 'יקירנו' הם ההורים. כך כותבים לפעמים. כך רשמו גם כאן. אבל מה שאני הולכת לרשום לא כזה מקסים. טוב, אז אני מדברת על האנשים שמהם נוצרתי, בעיקר האישה שיצאתי לה מ... מאז שאני זוכרת את עצמי (גם) רציתי שהיא תמות. ת-מ-ו-ת. ולא רק כחלק מאיזה שלב תסביכי לא מודע. גם עכשיו אני רוצה שהחלק הזה ימות בי. שיישרף, שיתפזר מחוץ ליקום בכלל. הוא לא מת מספיק, כמו נמק שלא ניתן לכריתה. לכן, אני מניחה, זה טראגי כל-כך. וגם רגשות האשם הנלווים. נו. הפרוגנוזה לגביו גם, כנראה, לא אופטימית בבחינת – הוא/היא דווקא לא תמות וכוחה לא ממש יקהה. כן. רציתי שהיא תמות. היא לא רצתה אותי. בגלל ההתעללות שלה הגעתי מחוסרת הכרה לבית חולים בגיל חמש. ההתעללות יוצגה גם במקומות אחרים – למשל, כל שנות בית-ספר. היא עשתה מה שיכלה, כנראה שגם בדרכים מוסוות או מתחת לפני השטח כדי לחבל בגדילה שלי. נשארתי אצלה, כי הייתי אובייקט טוב להתעללות. נשארתי אצלה, כי היא לא הסכימה שמישהו אחר ייקח (אבא, שעזב, גם לא נלחם), אבל לא בגלל אהבה. ואחר-כך נשארתי אצלה כי כרתו לי את הכנפיים, וכי דווקא עם אובייקט כזה הקשר מורכב יותר, ומסובך יותר להיפרד. כמה דמוני, ככה אידאלי (ואני משערת שרואים זאת במילותיי אלו ממש). כצפוי, אולי, כשניסיתי למצוא מפלט נפלתי למקומות משחזרים (כמו שהיום אני יודעת). "אומרים אהבה יש בעולם מה זאת אהבה". ונראה לי שהיום, אם היא תהיה על ערש דווי לא נראה לי שאהיה לצידה. לא. מרגיש לי שתתבוסס בדמה. מצד שני היא טובה לבנה ולנכדים שלה (אחייניי), הצד החולה שלה לא בא לידי ביטוי כלפיהם ומה הם אשמים, והם קשורים, והם כן יקרים ללבי. ובכל מקרה, אני דואגת שאחרי מותה היא תשאיר (לי) אוסף של גועל נפש ודברים לא פתורים שלכאורה היא עוד מחזיקה תחת אי אחריותה. ואבא, אבא המתחשב בכלל מאמין שלהשאיר ירושה לצאצאים זה לא מוסרי. גם אחריו יישארו הרבה דברים פתוחים. משפטים. חובות. בלאגנים. לרגע אני גם חושבת שמה פתאום אישה בגילי אומרת "אמא" ו"אבא"... ליאת, רשמת שבאיזה גיל מתחלפים תפקידים טיפוליים, או משהו בסגנון. אז אצלי הם סוג התחלפו בשלב מוקדם מאד, היחס המעוות שלי לכל אחד מהם לחוד היה כמו אל סיעודיים, למרות שהם כלל לא היו כאלה (יש מנגנון הגנה כזה...), והיום כלו כוחותיי ורב לי. גם ויתרתי. שיתפוצצו. איך מרגישים טרום מוות? אני חושבת שמבלי להיות שם אולי על באמת לפעמים נדמה לי שאני שם רגשית. לפחות בשבועיים האחרונים שהייתי קרוב למחשבות של קץ לגבי עצמי והתחברתי אליהן מאד. אימה גדולה. ואולי באיזה מקום סוג של השלמה ואולי היא שקרית. לכו תדעו. ואני... אני בחרתי לי בדרך רעה – לחיות את המוות בעודי בחיים. ורק לפעמים, לפעמים נראים ניצוצות של יצר חיים. מקווה שיש מקום גם למילים מכיוון כזה. וחלק בכלל שכחתי אבל כאן נקטע. כואב לי, כואב לי מאד המגע עם המציאות, חתיכת מחיר. <שלח> א.ה.

א.ה. , קשה לי מאד לקרוא אותך. יש לנו "אמא" משותפת. למרות, שבחלקים גדולים מאד אמי היתה מאד טובה ומסורה ואוהבת. מחלתה הנפשית גרמה לה להיות גם אחרת. מכירה היטב את הרצון שהמוות יגאל , מכירה גם את רגשות האשמה שנלווים לרצון הבלתי אנושי הזה.ואולי דווקא רצון מאד אנושי ? "לחיות את המוות בעודי בחיים" - למה ??? אני גם שואלת את עצמי לפעמים. בטוח אפשר גם אחרת. הבחירה בידיים שלנו. למה אנו לא לומדות לקחת ? מי בדיוק אמור לתת לנו ? השחלת גם משהו מעורר דאגה,לקראת סוף דברייך. הייתי רוצה לחזק אותך כפי שאת יודעת לעשות זאת כאן לאחרים... לא ממש יודעת איך, מותר לפעמים גם להיות עם האחר בכאבו מבלי לנסות להעלים או לשמח , לא כן ? לי באופן אישי קשה לעשות זאת, רק רציתי להיות כאן איתך ולומר לך שהנזק שנגרם לנו הבנות, מאמהות לא שפויות, הוא בלתי ניתן להכלה והוא חלק מאיתנו. אולי אם נבין שזה לא היה בשליטתן, אולי יהיה קל יותר להשלים עם הפגיעה ? דנה

הי א. ה. את רגשת, צמררת ונגעת ולא יכולתי לא להגיב. נסיון כ"כ קשה את עוברת! אני לא יודעת אם את מאמינה, אבל בטח יהודיה. ולפי המסורת היהודית- (כמה שזה לפעמים קשה להאמין:) אבל ה' לא נותן לאדם נסיון, אם אין לו כוחות לעמוד בו. ולפי איך שאת מתארת, ששרדת עד היום אחרי כזאת ילדות. לא נותר לי רק להצדיע ולהסיר את הכובע. בעיני את גיבורה אמיתית! נכון שיש זמנים קשים. אבל פשוט נדהמתי עם כאלו נתונים, איך שרדת עד כה וזה אומר שיכולת להם. מקוה בשבילך שתצליחי "לנקום" , ע"י החזרת החיים הטובים לחיקך ולבנות חויה מתקנת של בנין ותקומה.(בתחומים שכן אפשר, ובטח יש!) מחזיקה לך אצבעות בכל ליבי, רעיה.

א.ה יקרה מאוד ! אכן מאוד כואב לקרוא את דברייך,ובהחלט יש כאן מקום לדברים כאלה וטוב שבחרת לשתף. אין הרבה מה להגיד ואיך לנחם,אבל חשוב לי לציין שלמרות כל מה שעברת,שבהחלט ממש לא פייר וממש לא הוגן,את כן יודעת מה זו אהבה. לא את הכל אפשר להרוס,ולמרות הילדות הקשה גדלת להיות אשה רגישה מקסימה אוהבת ומעניקה,רואים את זה כל הזמן כאן בפורום. ואני גם חושבת שיש פשעים שמגיע עבורם עונש מוות,בטח כאלה שנעשים כלפי ילדים.אין צורך להרגיש אשמה.בעיני זה שמדובר בהורים ביולוגים לא מקנה פטור ואולי אפילו להפך. לפני הרבה מאוד שנים אבא שלי גידל זקן וסרב להתגלח ,וטרח לספר לכל מי ששאל שהוא יושב שבעה על הבת שלו (עלי).וכל מה שעשיתי היה קצת להתחצף (בכל זאת נערה עם הפרעת קשב לא מאובחנת בגיל ההתבגרות).באותו יום אבא שלי מת עבורי ונשבעתי שלא אשב עליו שבעה כשיבוא היום.לצערי הטרור שהוא השליט המשיך לפגוע ולהרוס וגם אני הגעתי ממש לקצה.ולקח המון שנים,והרבה שיחות טיפוליות. וראית כאן בעבר הלא רחוק איך טרוריסטים מפעילים אותי בקלות. וקצת באופן סימלי חג החנוכה הזה הרגיש אפילו כאן שכוחות האור ניצחו את כוחות החושך.זהו אני לא מופעלת יותר,אין יותר טרוריסטים בחיי,היה לי מספיק.בסוף הצלחתי לגרש את החושך. וגם החופשה כאן לרגעים נראתה קצת קשורה,ואולי זה סתם צירוף מקרים,אבל כן מותר לקחת חופש,גם לך מותר ומגיע להתחיל לחיות. ולמרות המילים הכואבות והחודרות כשקראתי שוב את הודעתך קפצו גם כמה מילים עם נימה קצת אחרת. אהבה,השלמה,ניצוצות ויצר החיים. מאחלת לך מכל הלב שתצליחי לתת לעבר הכאוב והבלתי נתפס בכלל למות,אפילו רק באופן סימבולי.שילמת מחיר מספיק יקר,מגיע לך כל הטוב שבעולם. את לא לבד,יש אנשים שבאמת אוהבים אותך חיבוק ליאת

הי א.ה., כבר עברו כמה ימים מאז כתבת, אבל אני רוצה לבקש סליחה- גם ממך וגם מכן. אני מרגישה שהתחלתי עץ ונעלמתי באמצע. לגמרי לא בכוונה.. לא הייתי כאן כמה ימים. נגעתן לליבי כולכן, ממש בכיתי בדמעות בחלק מההודעות, (למקרה שחיכיתן-) אני ממש מצטערת שלא כתבתי בחזרה. א.ה. יקרה, אני ממש מקוה שקצת הוקל לך מאז כתבת, ומתרגשת קצת שבחרת לכתוב את התחושות הכואבות שלך בינינו. להניח אותן ואותך פה איתנו. לא בטוחה אם יש צורך בסליחה, אבל באמת סליחה.. שבוע קל ורך, לילך