פגישה שכזאת..
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
שלום ליאת ולכולם אני מרגישה צורך לשתף מישהו בפגישה שהיתה היום. אנחנו נפגשות פעם בחודש, היום בפגישה דיברתי על נושא שהחמצתי ולא אוכל כבר לעשותו. פתאום היה נדמה לי שעיניה מתמלאות דמעות. לא ברור לי למה, היה לי קשה לראות את זה והשפלתי מבט. היא אמרה שריגשתי אותה מאוד במשפט שאמרתי. וראיתי אותה מוחה דימעה, ועוד אחת. עיניה עדין נראו מלאות בדמעות והיא נראתה כמי שמנסה להתמודד עם הסיטואציה. ,להתגבר עליה. שתקתי קצת,רציתי לתת לה קצת זמן להירגע. הרגשתי לא בנוח.היה לי קשה לספר על תחושתי לתגובתה, הרגשתי שכל מה שהיא רוצה זה שהפגישה תסתיים והיא תוכל להירגע. (ואכן הפגישה היתה לקראת סיומה). יצאתי מהפגישה והייתי ממש בהלם מהתגובה שלה,היה לי קשה "לעכל" את זה, הסתקרנתי לדעת למה זה ריגש אותה ,איפה זה פגש אותה.(מה שבודאי לא היתה אומרת) נשארתי עם תחושה לא ברורה, קשה לי לבטא אותה במילים. אשמח לשמוע את מחשבותייך.הפגישה הבאה בעוד כמעט חודשיים, לצערי הרב. דפנה
היי דפנה, מבינה את מה שאת מרגישה. כשהמטפלת מוחה דמעה זה הופך אותה (אולי) למישהי שנתפסת כדמות פחות חזקה, אולי שבירה, אולי זה יוצר בכלל איזו תחושה של שיוויוניות שהיא לפעמים לא קלה. הרי חלק ממה שקורה בטיפול זו ההרגשה שיש מולך מישהו שיכול להכיל אותך לעמוד בך, שלא יקרוס למול התכנים שעולים. חשוב לי להתייחס למשפט שכתבת שהרגשת שהיא רוצה שהפגישה תסתיים. יש לי הרגשה שזה משהו שאת מביאה מעולמך הפנימי שבו (שוב אולי) קשה "לעמוד" בך? או שקה להאמין שיכולים להכיל אותך? זה שהיא בכתה יכול להעיד על כך שזה אכן נגע בה אבל זה לא מעיד דבר על יכולתה לעמוד בה שאת מספרת, לשמוע אותך. אולי אפילו להיפך, זה קירב אותה אלייך באיזשהו מקום? ליאת.