על חיים, תשוקה והעדר

הי ליאת, מה העניינים? :-) רציתי לשאול אותך אם את חושבת שאפשר לעורר/ליצור תשוקה במישהו? אני אומרת לעצמי שזו אמורה להיות תקופה נורא טובה בחיי: אני צעירה עדיין, בריאה עדיין, חופשיה עדיין, נראית בסדר עדיין.. אבל אין בי תשוקה. אין לי תאבון לנסות מלא דברים, אני אף פעם לא מרגישה שהשמים הם הגבול, אין בי איזה יצר חיים לנסות ולהתנסות בכל מה שאפשר. אני לא בטוחה שיש משהו שיש לי תשוקה לגביו, וכשמשהו קטן מתעורר בי, הוא נכבה כל כך מהר שזה סתם עצוב. אני לא בטוחה אם הבעיה היא שהתשוקות לא מתעוררות או שהמעט שכן- נכבה נורא מהר. בגדול- להחזיק דבר כזה אצלי (תשוקה, או עשייה בכיוון שלה) זה כל כך הרבה מאמץ, שזה יותר מאבק מאשר כיף. זה כל הזמן לדחוף, ובמקביל לדעת שזה צפוי להסתיים. בינינו, אפילו סתם לצאת מהבית זה סוג של מאבק שדורש שכנוע ותחינה כלפי עצמי לפעמים. אז מה את אומרת? מהניסיון שלך עם מטופלים אולי.. טוב לראות אותך שוב (ומקוה שאכן הכל בסדר) לילך את יודעת מה? מחשבה נוספת לפני 'שלח'.. את הכותרת אני בדרך כלל כותבת בסוף. בהתחלה כתבתי רק 'על חיים של תשוקה', ואז שינית ל'ותשוקה, ובסוף הוספתי את ההעדר. אני חושבת שאולי כאן נעוץ משהו- אני ערה כל הזמן (כל הזמן!) לאפשרות של העדר. בעיקר לזמן החולף, לגעגוע, לפרידה העתידית והסופית מאהובים ומתקופות שנתנו בטחון, אבל גם להעדר של "למה אני לא יותר ככה".. העדר בי. זה מכביד.. איך חווים תשוקה ככה?

אני לא מרגישה שאני בדכאון.. אבל אולי זה משהו קל, כמו שאת אומרת. אני פשוט מרגישה שתמיד הייתי ככה- שאין דברים שאני הולכת עליהם, אין לי תחביבים או עיסוקים שאני עושה לאורך זמן. קצת פה, קצת שם. איך בכלל אנשים מתמידים בחוג/בספורט, למשל? האם גם עבורם זה מאבק כל פעם מחדש, או שהם יוצאים בכיף? אני גם מתקשה להחליט מתי אני נהנית ממשהו. לפעמים אני מתבוננת על עצמי מהצד ושואלת את עצמי "עכשיו?".. "עכשיו את נהנית?" הרזולוציה קרובה מדיי עד שאני תוהה איך בכלל מרגישים אנשים שנהנים מהלחיות שלהם. האם מה שאני חושבת שהוא נהנית בכלל עומד בקרירטריונים של אנשים אחרים, או שהחיים שלי קטנים ומוגבלים מאוד והלהנות שלי עלוב? מפריע לי שאין לי דרייב או משהו שחשוב לי מאוד לעשות, או דבר/עיסוק, שנראה לי חשוב שאני אעשה- כלומר- התחושה שזה משנה אם אהיה שם או לא. את מבינה..? קשה מאוד להתמסר למשהו ככה, להרגיש מחויב במובן הטוב של המילה. להיות נוכח באמת. אני חושבת על תחילת ההתמחות הצפויה בשנה הבאה, בתפקיד חדש ורב אחריות, ולא מצליחה לרדת מהגדר שלי. זה די מבהיל.. ואני לא בטוחה שזה משהו שמשתנה. אולי זו תכונה. לכן כתבתי בעצם.. חבל שאנחנו לא מכירות :-) , אולי היית יודעת מה התשובה :-)תודה! לילך