נמאס לי מהטיפול ומהמטפלת

הי ליאת, כתבתי את הכותרת והיא מרגישה לי ממש עוצמתית. מעניין מה שאר הקוראים יחשבו על זה...האמת היא שאני בטיפול המון המון שנים ויש פגישות שאני מגיעה ויושבת וכבר במהלכן תוהה מה אני עושה בחדר. בשביל מה הגעתי ובשביל מה לבזבז כסף על זה ומאידך יש הרבה יותר פגישות שאני מצליחה להתקרב ולהרגיש את המטפלת איתי.אבל היום הרגיש לי שמספיק כבר שאני זקוקה לאוורור מהרוטינה השבועית הזו. יתרה מכך אני חושבת שאם לא אגיע מפגש אחד אלמד להעריך יותר את הקשר ביננו ואת תרומת הטיפול עבורי. אמרתי זאת למטפלת והיא אמרה שלדעתה אני לא צריכה להקשות על עצמי וזה בכלל לא יועיל. לעיתים אני חושבת שגם אני כבר חלק מתוכה ושגם לה לא קל לשחרר. מאידך לא בטוחה שהייתי רוצה לשמוע ממנה שזה בסדר שלא אגיע כי אני זו שמחליטה לגבי המפגשים. איכשהו אני חוששת שאם זו הייתה תשובתה הייתי מרגישה שהיא מוותרת עליי בקלות רבה מידי והרי לא פעם אמרתי ל כי אני מקווה שלא תוותר עליי לעולם...רוצה משהו אחד ומתנהלת אחרת מולה, כבר לא כל כך משתפת ושוב מרגישה אחת מיני רבים. זהו נמאס לי הקושי הזה.להיות כמהה כל השבוע לפגוש אותה ולשמור על השעה הטיפולית מכל משמר ואז להגיע ולא להיות מסוגלת ולשתף כי זה חסר טעם ומאולץ. מקווה שתצליחי להבין בין השורות מה אני אומרת בצורה כל כך מבלבלת.תודה!

קודם כל אני מבינה איך יכול זה יכול להמאס: שבוע אחר שבוע, וזה באמת מאולץ ולא טבעי. אולי כדאי לך לעשות סיכום ביניים, לחשוב למה (יענו why) הגעת, האם המטרות שלשמן הגעת הושגו ומה עוד את רוצה להשיג, את יכולה לכתוב את זה לעצמך, לדבר על זה בפגישה עצמה וכך תוכלי להבין מה קורה ולהפרד כמו שצריך ולא מתוך בלבול. ובנוסף נשמע שקשה לך לחכות לפגישה שבוע שלם ושיש או היתה כמיהה וגם שאת רוצה שלא תוותר עליך, ואז אל מול הקושי והחשש מדחיה יש וויתור מוחלט, ז"א שאין כל כך איזון, ככה זה נשמע לי.