פער ותסכול

אני רוצה להיות משהו שהוא לא אני. אני רוצה להפוך את עורי אבל העור שבפנים דומה מדי לשלי. אני רוצה להיות משהו שלא יכול לצמוח עם ההיסטוריה שלי, שלא יכול לצמוח עם הנתונים הביולוגים והגנטים שלי. הפער הזה בין מה שהייתי רוצה להיות לבין בית הגידול, הסביבה, הגנטיקה והכימיה מתסכל כ"כ. למה אני רוצה את זה? למה אני מתוסכלת? אולי כי אני יודעת שהפוטנציאל קיים אבל אני לא מצליחה להפעיל אותו. אולי כי אני יודעת שאני יכולה אחרת אבל לא מצליחה להגיע לזה. אני כ"כ מודעת למה שהיה מתאבלת על מה שהיה. מצד אחד זה טוב המודעות מונעת או מצמצמת את השיחזור, אבל המודעות מכאיבה. אני לא משלימה. החוסר השלמה הוא בדיוק בגלל הפער הזה, שאני לא מצליחה להדביק, בגלל הפוטנציאל שאני לא מצליחה לנצל, אני מאשימה את ההיסיטורה בחוסר יכולת הזאת. בכל פעם שאני פוגשת את הבת של המטפלת (וזה קורה לא מעט, אנחנו גרים בקרבת מקום) זה מגביר את התסכול. דווקא אותה. אני מכירה עוד אנשים כמוהה אבל העובדה שהיא הבת של, העובדה שאני יודעת בדיוק מה הביולוגיה והגנטיקה והבית גידול שהיה לה ויש לה. העובדה שאני טועמת מזה במנות קצובות ובעלות גבוהה, העובדה שזה לא מספיק לי, העובדה שגם המעט הזה, גם המנות הקצובות האלה הצליחו לעשות שינוי עצום. העובדה שאני מרגישה שהגעתי למקום שהמעט הזה כבר מיצה את הפוטנציל שלו, שמעכשיו זה רק מנות אחזקה. העובדה שהקטליזטור-ציפרלקס שחשבתי שאולי יתחיל תהליך שינוי נוסף לא ממש עובד. העובדה שהשינוי הגדול שעברתי רק מגביר את ההבנה של מה עוד חסר. העובדה שכל עוד אני לא יודעת איך להדביק את הפער אני לא יכולה ללמד את הילדים לעשות זה, העובדה שעם כל המאמצים לתיקון היכולת שלי לתיקון איתם מוגבלת בדיוק בגלל הפער הזה. אני רוצה להיות משענת בשביל הילדים שלי, אני רוצה ללמד אותם להיות פתוחים, אני רוצה ללמד אותם להשתחרר. אני לא יודעת לעשות את זה בעצמי, איך אני אלמד אותם? איך? איך? למה אני ממשיכה להגיע למקומות שבהם אני יכולה לפגוש את הבת שלה? המפגש הזה קורע אותי מבפנים, אבל אני מרגישה שחייבת כדי ללמוד. ענבל תעזרי לי בבקשה, איך יוצאים מהפלונטר הזה? אפשר להשלים את הפער הזה? איך? או שאולי יכולת השיפור העצמי והשינוי מוגבלת וצריך להכיר בזה ולוותר?