אחת מיני רבים

הי ליאת, אני חושבת מה לכתוב לך ועל פניו מרגיש לי שחוויתי היום קושי ועצב מאוד גדולים בפגישה בשל משהו אישי שלי שזרק אותי החוצה וגרם לי כאב רב. יש לי קשר טוב עם המטפלת, אני מאוד אוהבת, קשורה אליה ונראה לי שהדבר אפילו דו צדדי. בשל העובדה כי גדלתי בצל אמא שהעדיפה את אחותי על פניי קשה לי מאוד להכיר בעובדה שיש לה הרבה מטופלים ואני אחת מיני רבות. איכשהו יצא היום ששמתי לב שפריט מסוים נעלם מחדרה והיא אמרה כן הוא הלך וגם יחזור. באותו רגע כמעט חרב עליי עולמי הבנתי לפתע, מה שתמיד ידעתי וברור לי שיכול להיות כך, כי כמו שלי קשה כשהיא נוסעת ואני זקוקה למשהו ממנה שיזכיר לי את נוכחותה יש עוד כמוני. קשה לי עם זה מאוד.עם העובדה הזו. עד כדי כך קשה לי שנראה לי שאני לא מגיעה יותר. כרגע אני לא מסוגלת לשאת את זה.דברנו, עד כמה שיכולתי, על כך בפגישה אבל זה ממש לא עושה את זה יותר קל. זהו נדבך נוסף שמערים על כל הקשיים הרבים שאני נושאת עימי בשוטף.זהו. באסה.

אני מבינה ליאת. אני מבינה מצוין את דברייך ונעזרת בהם בכדי להמשיך הלאה יד ביד עם המטפלת שלי. אני לא אברח אני יודעת שלא, אבל כשאני מעלה את החומות ועוטפת עצמי בהגנות קשה מאוד לפרוץ אותן גם בטיפול וזה לא שאני לא רוצה או לא מוכנה לשתף פעולה, אבל זה כאילו שאין לי שליטה על כך. אזכור את דברייך כי יש לגעת בפצע כדי לשחרר את הכאב. מקוה שאצליח לעשות כן כי ברגע שאני נאטמת לא תמיד זה אפשרי לטפל ולומר את הדברים מהמקום העמוק של הכאב. ולעיתים אני מצטערת על כך.