בעקבות סוגיית השעון

שלום לכם, קראתי בעניין את השרשור המרתק וחשבתי על התנהלות נוספת שאפיינית לפגישה הטיפולית, לתחילתה וגם לסופה . כוונתי למעמד הקבלה והפרידה בסוף כול שעה טיפולית ולליווי לדלת הכניסה. בעבר, כשהייתי מטופלת בשירות הציבורי (טיפול משפחתי שנועד בעיקרו עבור אמי והיחסים עם המטפל היו פחות פורמליים), הפסיכולוג נהג לשבת בחדר פנימי. אני נכנסתי בעצמי בעודו יושב וממתין לי. בעת הסיום נהג ללוות אותי לדלת היציאה, ובעומדנו כשחציה פתוחה,החלפנו עוד מילים בינינו. נוצרה לעיתים פגישה נוספת, קצרה אך לפעמים לא פחות משמעותית. בטיפול הפרטי שלי (שלצערי הרב "מת" טרם עת,התאושש ו"מת" סופית לפני חודש :( ), הפסיכו' נהגה לפתוח לי את הדלת בהיכנסי ובעת הסיום ,לקום ולהישאר בחדר. אני תמיד ליוויתי את עצמי לדלת הכניסה, אפילו בפגישה האחרונה. האמת - במשך למעלה משנה שאלתי את עצמי מדוע אינה מלווה אותי. ניסיתי להבין מהן המשמעויות וחשבתי שבטוח יש לכך סיבה ששורשיה מקצועיים. חשבתי שייתכן והיא רוצה לאפשר לי לרכך את המעבר מהחדר המוגן למציאות שהמתינה מחוץ לקליניקה.ייתכן שחשבה שבכך אני ארגיש פחות ננטשת ו"נזרקת" אל העולם שבחוץ, בין פגישה אחת לאחרת. מעניין לדעת מה קורה אצלכם בטיפול ומה נתפס בעיניכם כנכון או כנעים יותר. ליאת, האם באמת יש לכך משמעות טיפולית ? דנה

היי דנה, מעניין איך הדברים הקטנים האלה, לכאורה,הופכים לטקס שנרשם בנו עמוק, מעניקים תחושה של קביעות מרגיעה, וחלק בלתי נפרד ממה שקורה בחדר, חלק מהתקשורת בינינו. גם אני הייתי פעם בטיפול אחר, ושם המטפלת הייתה פותחת עבורי את הדלת, אך לא מלווה אותי אליה בסיום. לא לדלת החדר ולא לדלת הבית, בה הייתה הקליניקה. אני מודה שזה היה לי חבל, להוציא את עצמי בסיום, כשהיא נשארת ישובה על הכסא, או "קופצת" על היומן או על התיק שלה.. אבל אניח לזה שלא יצוצו הקצרים הישנים בינינו.. המטפלת הנוכחית היא אהובת נפשי. ממש ככה- נפשי אוהבת אותה לכל עומקה ורוחבה. היא מדויקת ומכירה אותי שזה כמעט בגדר נס.. היא מדליקה לי את האור בחדר המדרגות בדרכי למעלה, פותחת לי את הדלת לפני שאני מספיקה לדפוק, ומלווה אותי אליה בסיום עם אותה רוטינת אור :-) בכניסה לחדר הקליניקה מסדרון צר ועקלקל שמוביל פנימה לחדר עצמו. החדר גם הוא ארוך וצר יחסית, ובסופו, הספה עליה אני יושבת.. אני מאוד אוהבת את המעבר הזה.. מאוד-מאוד.. תמיד מרגיש לי כמו צואר רחם, דרכו היא מלווה אותי פנימה והחוצה. זו גם ההזדמנות היחידה שלי לעמוד באמת קרובה אליה. להיווכח, להפתעתי, שאני מעט מעט גבוהה ממנה, להציץ בה מקרוב.. ללכת יחד :-) באמת ללכת, לא כמטאפורה למשהו. זה נעים לי מאוד. ובמקביל- הקירבה בדרך כלל משתיקה אותי ואני לא מדברת הרבה בדרך לדלת.. אם כי, לפעמים אני אומרת משהו שיצחיק אותה ממש לפני היציאה.. היא מדליקה לי את האור ואני פולטת את עצמי למדרכה.. עד הפעם הבאה.. לילך

הי לילך, את לא "מכירה" אותי, אבל אני חייבת לומר לך, שבשעה שקראתי את הסוגייה שהעלתה דנה, מיד חשבתי עליך... נזכרתי שכתבת פעם ש"היא" נוהגת לפתוח לך את הדלת עוד בטרם דפקת, וזה הרגיש לך קצת כמו פלישה למרחב הפרטי שלך. אני לא זוכרת בדיוק, ובטח לא מדייקת, אבל מעניין שההודעה הזו שלך התקבעה בזכרוני... :-) (סתם כך אני אוהבת מאד לקרוא אותך. פעם אפילו חשבתי שאם תוציאי את כל הרשימות שלך כספר, זה יכול לצאת מדהים...) וכמה מילים לדיון כאן: אני אישית נמצאת שנים ארוכות בקליניקה ציבורית. תמיד שנאתי להופיע לה בפתח החדר ולנחות לה פתאום בעיצומם של עיסוקיה (אע''פ שהיא מעולם לא נתנה לי להרגיש כך. זה הכל בראש שלי, כמובן). היום אני פשוט ממתינה בחדר ההמתנה עד שהיא תצא "לחפש" אותי. לפעמים כשאני מאחרת מעט אני מעדיפה לבזבז אפילו עוד כמה דקות בחוץ, עד שאשמע אותה קוראת בשמי. מרגישה כמו ילדה קטנה, אבל ככה זה אצלי... :-)

היי דנה האמת עוד לא יצא לי לחשוב על זה- אז תודה לך!!!! המצב אצלי הוא כזה- חודשיים טיפול, רק בפגישה האחרונה היא ליוותה אותי...לפני כן, הייתי קמה מהכיסא כשהייתי שומעת ממנה "אנחנו צריכות לסיים" ויוצאת מהחדר...בפעם האחרונה היא ליוותה אותי...לא יודעת אם יש לכך משמעות טיפולית, מעניין לשמוע את שאר הבנות וגם את ליאת

אז ככה..אצלי זה ממש תלוי במקום נראה לי..עברתי איתה כבר שלושה מקומות..לא להאמין איך הזמן טס..במקום הראשון היתה דירה כזו והייתי מצלצלת והיא השאירה את הדלת חצי פתוחה עד שהגעתי ובאה לקראתי והיינו נכנסות דרך מסדרון לחדר יחד... והייתי יוצאת לבד והיא נשארה לשבת...במקום השני זה היה בית, שביל קטן והייתי דופקת על הדלת היא הייתה פותחת לי ואז היינו נכנסות יחד לחדר מרחק קצר כאילו יותר קרוב ובדרך ליציאה הייתי יוצאת לבד והיא ישבה עדיין......כיום אני בדירה אחרת אצלה ושם יש מדרגות שיורדות למטה..אני אוהבת לרדת בהן לבד, היא לא תעלה..היא מחכה בסוף המדרגות ויחד נכנסות לחדר שרק אני יושבת בו..כלם יושבים בכניסה כי בהתחלה היא ישבה בחדר אח"כ עברה לחדר כניסה ואני רציתי להשאר בחדר..אז היא הסכימה (כי יש שותפה אחרת שגם משתמשת במקום..והדברים שלה שם..)וכששאלתי אם עוד מישהוא משתמש בחדר בטיפול היא ענתה לי שלא..אז זה הפך להרבה יותר משמעותי עבורי....וזה המקום שאני הכי אוהבת מכל המקומות...ובגלל שאני אחרונה וקשה לי לעזוב בסוף פגישה היא יוצאת הרבה פעמים יחד איתי..לפעמים היא נשארת לכתוב במחשב...ואני עולה.. רוצה להוסיף לגבי מתנה..אני כותבת והשארתי לה משהו שכתבתי..מסגרתי אותו, לראשונה בחיי מסגרתי משהו שאני כותבת..אמרתי לה שהיא יכולה להחליף ולשים תמונה במסגרת אם לא מתחשק לה..והיא להפך..השאירה את המסגרת עם מה שכתבתי במקום די מכובד בקליניקה לפני שיצאנו.....עכשיו הייתי שמחה לשמוע מה אחרים יאמרו על מה שנכתב שם....מעניין שהשאירה זאת במקום של כבוד כזה..זה עושה לי טוב....וגם מעניין אם יש לאחרים מתנות בחדר..טוב ערבבתי שני נושאים..וסליחה על האורך.... האם גם מתנות שלכם נשארות בחדר או הולכות עם המטפל הבייתה?

לילך – כל כך מרגש לקרוא על הקשר המיוחד שלכן. נסחפתי אחרייך בתיאוריך ופתאום חשבתי על משהו נוסף. אני אשה גבוהה והפסיכו' קטנת מימדים. כשצעדנו לאורך הפרוזדור הקצר, צעדתי ראשונה והיא בעקבותיי. בשל המרחק הקצר, אף פעם לא הספקנו ללכת זו לצידה של זו. יותר מפעם אחת היא העלתה את נושא הגובה שלי. הייתכן שקשה לחבק/להחזיק/לתמוך באדם "גדול" ממך ?! ברור שלא בגלל זה היא בחרה שלא ללוות אותי אל הדלת.. המטפלת שלך "מדליקה לך את האור" כנראה בהרבה מובנים. התיאור שלך באמת מרגש ומרגיש כאילו את נולדת מחדש בסיומה של כל פגישה. איזה אושר של קשר טיפולי. אשרכן :) מסכימה עם "קוראת קבועה" - את כותבת מדהים וכ"כ כיף לקרוא אותך קוראת קבועה – נחמד שאת גם כותבת כאן ולא רק קוראת :) גם אני כמוך, ממתינה שיקראו לי ורק אז "נכנסת בדלת". רוצה ש"יחפשו" אחרי. רוצה להרגיש רצויה ולא מעיקה, מוזמנת ולא נדחפת. לפעמים אני חושבת שזה קורה לי רק במקומות שאני זקוקה כיוון שבמקומות שאני מרגישה יכולה ומסוגלת, אני תמיד יוזמת ולא מחכה שיקראו או שיפתחו או שיחפשו- אחריי. גיגית – בפרק זמן קצר יחסית, חווית גם וגם. אני חושבת שכל עוד ישנה עיקביות, קל יותר לקבל את ההתנהלות. הקושי, לפחות אצלי, שיש שוני בהתנהגות בין פגישה אחת לאחרת ואז אינני יודעת למה לצפות. מעניין אם היא תמשיך ללוותך או שהיה זה מקרה חד פעמי. אני מניחה, שכמו שאני הייתי עסוקה בפירוש מהלכיה של הפסיכו' שלי, גם היא היתה עסוקה בפרוש מהלכיי. בתחילה היא נהגה לתופף בעקביה במהירות עד לדלת הכניסה,עם הישמע צלצול הפעמון. מאחר והיתה בהיריון, אמרתי לה שבסדר מצידי שתצעד בנחת לעבר הדלת כאשר אני מגיעה . אמרתי לה שאם יכולתי להמתין 3 ימים, בוודאי אוכל להמתין דקה נוספת עד לתחילת הפגישה. מרגע שאמרתי, היא האטה את הקצב. הבנתי, שגם לה חשוב איך היא נתפסת בעיני. מאחלת לך בהצלחה במסע המרתק . מיכל – עברת "דירה" 3 פעמים עם אותה המטפלת. חדש עם ישן שקבל פנים מעט שונות בכל מעבר. מעניין איך למעברים האלו יש השפעה עלינו, הרי המטפל נשאר אותו מטפל ובכ"ז לתפאורה יש השפעה על ההרגשה. הפסיכו' שלי מקבלת, פיזית, בשני מקומות שונים . אני התעקשתי להגיע למקום אחד לאורך כל חודשי הטיפול הארוכים. גם במחיר של ביטול פגישות, סרבתי לשנות את מקום המפגש. וליאת – אני חושבת שהכניסה למתחם הטיפולי והיציאה ממנו הוא כעין כניסה למצב היפנוטי. נכנסים בהדרגה ויוצאים בהדרגה. אני הרגשתי ביציאה לבדי מהחדר לכיוון דלת הכניסה , לחדר המדרגות, אל המעלית, וממנה לרחוב, בדעיכה של כל מה שעורר המפגש ובחזרה הדרגתית למציאות... תודה על התגובה תודה לכולכן על התגובה והשיתוף. עזרתן לי להבין עוד קצת את עצמי.כיף כתמיד לקרוא אתכן. דנה

תודה לך! :-) כמה יפות המילים שלך, הסיכומים, החיבורים, המעברים..גרמו לי לחשוב על עוד כמה דברים.. תודה :-) לילך

תודה לכן על התודות :-) תמיד נעים לקבל משוב...

הי דנה, וואו..איזו התייחסות לכל אחת מאיתנו..את מקסימה! נתן לי נקודת מחשבה פתאום, שיניתי את השם בפורם ממיכ לילדת האביב אז משנה שם משנה מזל..אולי מזה שכתבתי פה על שינוי מקומות הטיפול החלטתי גם לשנות את השם בפורם? בכל מקרה אני אותה אחת...ותאריך הלידה שלי הוא 21.3 שהוא היום הראשון של האביב לכן בחרתי בשם זה..ועל הילדה אולי אספר בהזדמנות אחרת.... אני רוצה לספר ששינוי המקום הוביל כל פעם לפתיחות אחרת אצלי..זה מעניין שרק עכשיו כשפתחת את הדיון התחלתי ממש לחשוב על זה..אז תודה לך..וגם אני כמעט מסיימת טיפול, לא מסיבות שזה נגמר ממש..אז אני מנסה אולי לקחת קצת מכל מקום שהייתי בו איתה...תודה דנה, ילדת האביב...