מה לעשות עם הדיסתימיה

שלום, אני סובלת מדיסתימיה כבר כמה שנים. יש תקופות טובות יותר ופחות, אבל בגדול, שש-שבע השנים האחרונות הן ממש שנים אבודות מבחינתי, בעיקר מקצועית. ואני לא מצליחה לגייס כוחות כדי לצאת מזה ולהתקדם. הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך שנה (פעמיים בשבוע), ואחר כך בטיפול קוגניטיבי שנה וחצי. שניהם עזרו, אבל לא ריפאו לחלוטין. את שניהם עזבתי אחרי שהרגשתי מיצוי ודריכה במקום אחרי ההתקדמות הגדולה. וגם כי נגמר לי הכסף - זה מאוד יקר להיות בטיפול קבוע. כבר שנה שאני לא בטיפול, ואני מתחילה להרגיש שוב הידרדרות מפחידה. השאלה היא מה לעשות - אני לא רוצה לחזור לטיפול וגם אין לי כסף. וגם יש איזה ייאוש - הרי אם ממילא בסוף הכל חוזר על עצמו אז מה הטעם? לא בטוחה מה השאלה פה:) רק אם יש סיכוי לשיפור, איך אפשר לעזור לעצמי גם בלי טיפול יקר, והאם שש שנים כאלה הן לא מספיק? כמה זמן זה נמשך בדרך כלל? האם יש סיכוי שזה יעבור מעצמו?

תודה ליאת. שקלתי טיפול תרופתי כשהתחלתי עם הפסיכולוג. החלטתי לא לנסות, כי פחדתי מתוצאות הלוואי. האמת שככל שקראתי על זה די נבהלתי מהמחשבה להכניס למוח שלי משהו שאנחנו יודעים עליו כל כך מעט. יכול להיות שזה יעזור, אבל זה מאוד הרתיע אותי ועדיין מרתיע. את חושבת שבאמת יכול להיות שזה בלתי ניתן לריפוי? שכל החיים אני אהיה ככה?? זה לא היה ככה תמיד... היו לי דיכאונות ומלנכוליות גם כילדה וכמתבגרת, אבל הרבה פחות. אני רוצה לחשוב שזה זמני. האם יש ידע על, נניח, משך ממוצע של דיסתימיה? לפחות אצל אלה שכן פונים לטיפולים? אני מבינה למה התכוונת בקשר לחזרה לטיפול כדי פשוט ללמוד לתחזק. שוב, לצערי יש שיקול כלכלי. וגם באיזשהו מקום הרגשה שכבר הייתי שם, ולקחתי מזה מה שאפשר לקחת. אני כן נותנת לטיפולים המון קרדיט - הם עזרו לי מאוד מאוד מאוד. מה שהתכוונתי לומר זה שאני מרגישה שמעבר לנקודה מסוימת הם כבר לא יכולים לעזור לי יותר... מבינה? שזה כבר אני וזה מה שיש. בדיוק כמו שאת אומרת. השאלה היא בגדול אם אפשר לקוות שזה ישתפר, או שזה דבר שנשאר איתך כל החיים. אולי אי אפשר לענות על זה - אני פשוט לפעמים נעשית קצת מיואשת. שוב תודה על העצות והעזרה והרצון הטוב.