איך?

איך מתמודדים עם הכאב הזה? כאב עצום ובלתי נסבל שמרגישים אותו בכל חלק בגוף, כמו אלף סכינים חדות שננעצות כל פעם מחדש. כזה שגורם לאבד תקווה, שמרוקן כל טיפת אנרגיה, שמביא מחשבות על כך שעדיף כבר לא להיות. איך מתמודדים? זה מעייף, כל-כך מעייף ומתיש, כבר אין כוח להרגיש אותו, אבל כל פעם הוא מופיע מחדש וגוזל ממך עוד. את מדברת אולם איש אינו מבין, אין ביכולתו של איש לעזור ולי כבר אין רצון לעזור. רק רוצה שהכל ייפסק, שהכל ייעלם, שיהיה רק שקט, כלום. ואי אפשר. ושוב ושוב ושוב הוא מתעורר בשיא עוצמתו, מפרק לך את הנשמה, חותך לחתיכות ומנפץ לרסיסים. אז תתמודדי, אל תתייאשי. אבל איך? זה נמאס, לא רוצה להרגיש יותר, לא לחשוב עוד. דיי.. אין לי כוח אליו!! הכל אבוד ומייאש, כל פעולה חסרת תועלת, ריקה, עמומה. בשביל מה להתמודד אם אין בשביל מה?

הי ליאת, קצת נדחפת לשרשור... קראתי את תגובתך לשואלת, הזכרת רגעים איומים של כאב מול רגעים בלתי נשכחים של אושר. אז ליאת, ראי, אני, כרגע, למשל, לא זוכרת שהיו כלל רגעי אושר אי פעם. בטח שלא גדולים. אולי אוכל לומר בלי להיות מחוברת רגשית לשם, שרשום ביומן שהיו רגשות כאלה שעלו על פני השטח ברמת החווייה, אך בודדים, משהו כמו שנייה בתדירות של פעם בכמה שנים. ועל הרגע הזה אני משלמת מחיר כזה כבד, שאחריו אני מתחרטת שהרשיתי לעצמי להרגיש טיפה 'בסדר'. חוסר האיזון, או איך שלא נקרא לכך, מוביל אותי לומר בשליפה שממש לא מתאים לי מסע החיים הזה. ובכל זאת אני כאן, נדונתי, ואני חיה, כי כנראה יש לו אי שם איזה יצר חיים, וכנראה שחזק, כי אל מול יצר הרס כזה, מניחה שהוא חייב להיות. אולי הזדהיתי עם דברי השואלת, בדרכי, גם אני מרגישה שאין שומע, ואולי בקלות תהומית שכזו אני הופכת את הסביבה לחירשת ועיוורת. דווקא לא מרגישה כרגע שהכאב פוחת עם הזמן, אלא דווקא כאילו שהוא רק מצטבר ומצטבר ומצטבר. וה'ככה זה' מרגיש לי מידי לא פייר. א.ה. שמאד מתלוננת לאחרונה, גם עמוסה ברגשות תוקפניים, וזה, זה לא ממלא...