יותר- זה פחות או יותר?

שלום שוב ליאת, כתבתי כאן לפני כמה שבועות (אי-מהות) על היאוש שהרגשתי. אולי את זוכרת. זה לא כל כך עובר לי. נפגשתי עם הפסיכולוגית שלי כבר כמה פעמים מאז וגם היא, כמוך, רואה ומדגישה את הרצון שלי כל הזמן. אני לא יודעת אם זה סוג של פרס ניחומים זה שיש לי רצון. בכל אופן, קשה לי להרגיש את הרצון כשהוא כל כך שחוק, ואפילו מעליב אותי יותר לא להצליח כשאני רוצה כן להצליח. אני חושבת שאני לעולם לא אמצא בן זוג ובצדק. אני חושבת שאני לא בן אדם שמסוגל להיות בזוגיות. אני לא מדברת מספיק ודי משעמם איתי. יותר קל לי לשקוע בעצמי. כשהייתי ילדה הייתי אומרת לעצמי שאני על מסלול מקביל לזה של כולם, כזה שלא נחצה או נפגש עם המקביל הרגיל אף פעם. אמרתי לעצמי שכל מה שקשור בזוגיות פשוט לא נוגע לי. לא רלוונטי לגביי. אני קצת חוזרת לעמדה הזאת, אבל הפעם בכאב גדול ומטלטל. אני שוקעת בדכאון לאט לאט. ובנוסף גם מתביישת מאוד בגופניות שלי (שאחרים יגידו שאין מה להתבייש בה בכלל), וסוטרת לעצמי כשאני עוד מסתכלת על גברים כעל בני זוג פוטנציאליים. אני ישנה מלא! (מלא!!) זזה ממש לאט, מתקשה לקבל החלטות- כל פיפס שאני קונה במכולת לוקח לי דקות ארוכות מאוד לבחור. הכל בלי חשק או כוח, הכל כבד. אני מצד אחד מרגישה שאני חייבת להיפגש עם הפסיכולוגית יותר, ומצד שני- .. הרגשתי פתאום שאני טיפה טיפה משתקמת. זה עוד מאוד שברירי, אבל פתאום הרגשתי שדווקא שבוע שלם בלי להיפגש איתה יחזיר אותי לאיזון. יחזיר אותי לעצמי. יאפשר לי לחשוב על דברים בקצב שלי, לעבד לאט לאט, לא לטבוע בתוך הכמיהה האינסופית להגנה שלה. וכאן מגיעה השאלה שלי... לכאורה, במצוקה גדולה צריך יותר מפגשים. צריך מישהו שיחזיק. אבל אני פתאום מרגישה שיותר מפגשים ויותר קשר דווקא ישאירו אותי בתוך המצב הרע הזה. הם משאירים אותי בעמדה שמחכה לעזרה חיצונית. תולה תקוות בה ומרפה מלטפל בעצמי. מה את חושבת? זה נשמע לך מוכר? הגיוני? (מה לעשות?) חג שמח, הילה

היי ליאת, את צודקת, התבלבלו לי הרצונות בילד ובזוגיות. תמיד ילד היה במרכז, וזוגיות הייתה רק האמצעי. אולי כי הפסיכולוגית פירשה את הילד בחלום כגבר אז התחיל להתערבב לי. אני מודה שאני אמביוונטית לגבי זוגיות, אולי בגלל ההדרה העצמית הזאת שעשיתי לעצמי כל כך הרבה שנים. אבל בימים האחרונים פתאם תקף אותי משבר לא צפוי. כן הייתי רוצה לנסות להיות בקשר קרוב כזה עם מישהו, והלוואי שזה יוביל גם לילדים. לגבי להיות אמא בלי בן זוג, זו גם אפשרות. את צודקת. אבל אני בת 33 וחבל לי כבר "לסגת" לפתרון כזה.. אני חושבת שאקצר קצת היום, כדי לא לערער את עצמי (הצלחתי לצאת מהמיטה לפני הצהריים.. הישג מפוקפק, אבל בכל זאת הישג, אז אנסה לשמור עליו). רק אולי שאלה קטנה אחרונה- האם את נוטה לקבל את בקשות מטופלייך כשהם אומרים שהם זקוקים למרחב לעצמם בתוך הקשר? מעניין איך היא תגיב לתובנה הזו, שמה שמבריא אותי קצת זה דווקא זמן עם עצמי בלעדיה.. זה קצת מערער לי את הטיפול בכלל. תודה שוב, ליאת הילה.

הי הילה (היא-לה שם שמצלצל לי כמעין נפשות תאומות) חייבת לומר שאני מוצאת דמיון כל-כך כל-כך גדול בדברים שאת כותבת למשתתפת אחרת שרשמה כאן, וגם פעם מצאתי דמיון רב בין בנות שונות, ממש מבלבל האינטרנט. בנוגע למה שאמרת בהמשך – ככה בקטנה יוצא לי לחשוב כרגע על נפש של אמן, שמוצא איכשהו מרחב עם עצמו, לכאב היצירה, ייתכן שבמינונים שונים מה'רגיל'; כך מתחבר, אולי, כך גם מתפרק, אולי, ולא בטוח שבהכרח ותמיד זה סותר איזשהו ביחד בכללי. בכל מקרה, יש שם שני שאולי גם הוא ירצה ת'מרחב שלו בזמן שלו ולאו דווקא יש סנכרון ביניהם. אבל מה אני מבינה בלהיות נפרד ומוגדר בתוך ביחד מבלי להרגיש נבלע/נשמט, אני משערת שאני מייצגת את הדבר האחרון שהיית רוצה להיות. חוצמזה שאני, למשל, גם מפריעה לי מבפנים למרחב של עצמי – כאן טמון רוב הבאלאגן, נראה לי. וגם – אני חושבת ששווה לך לברר אם מה שאת חושבת שמבריא אותך הוא אכן כזה (באופן, במינונים בעיתויים, לטווח ארוך וכו'). אמרתי זאת, כי יש והיו דברים שחשבתי (בעקשנות אפילו) שהם טובים לי או עשויים להרים את רוחי, ורופא הנפש שלי טען שאין זה כך. כתבתי כאן לא מזמן על מרחק-מרחב... נושא גדול... ויכול להיות חתיכת קונפליקט לא פשוט. עם המינונים לפעמים ולאחר מחשבה ובאם ניתן, צריך לשחק ולראות מה קורה בפועל, וגם זה מורכב ולא עובר חלק... וקצת כמו בתהליך יצירה, אולי, היציאה מההתקעות, תנובת הפירות לפעמים מתרחשות כאשר מפסיקים (בהיסח הדעת?) ללחוץ על הדווקא-עכשיו, וגם אין זו שאננות מוגזמת. (ולא שאני יודעת איך...). א.ה.

היי א.ה. גם אני התחברתי לדברייך אתמול. כמעט כתבתי לך.. רציתי לומר ש"רגעים בלתי נשכחים של אושר", שליאת כתבה, זה משהו שגם אני לא מצליחה לזהות את עצמי בתוכו.. אני לא בטוחה אם זה הבגד שאותו אני לא מכירה או הצבעים העזים שבגללם אני לא רואה שזה בגד מוכר רק צבע פחות. לא יודעת.. אני מקוה שזה לא צריך להדאיג שאני/את לא יכולות להגדיר לעצמנו רגעים כאלה. לא שרע בכל רגע נתון, אבל רגעים בלתי נשכחים של אושר..? את זה אני פחות מזהה. אני מודה שלא הבנתי עד הסוף מה כתבת, אז מצטערת אם אגיב לא לעניין. רציתי לכתוב שפתאם התעוררתי. זה היה כמו לצאת החוצה לשמש אחרי שבוע של מחלה.. אני עוד שברירית ושקופה והכל מסנוור ומהיר מדיי, אבל אני בחוץ. החדר מבולגן ומלוכלך, המיטה סתורה באופן קבוע, התריסים מוגפים, המון טישו בכל פינה, ובחוץ- שמש! חיים! הרגשתי מטומטמת שנתתי לחופשה לעבור ככה. ששקעתי כל כך עמוק בצורך שלי בקשר, איתה או עם אחרים, עד שביטלתי הכל. זו הייתה ממש טביעה. לא ראיתי ולא שמעתי כלום ונשמתי רק את המילים שלי במעגל סגור, ואת הצורך שלי בה. קצת השתקמתי ונותרתי כועסת. עליה, איכשהו. על שקירבה גדולה יותר אליה הייתה יכולה להמית. שדווקא ריחוק חילץ את הנוזלים מהריאות שלי. אני אוהבת אותה מאוד בדרך כלל, אבל פתאם חושבת על פרידה. על מתי ניפרד ועל מתי בכלל יודעים שהגיע הזמן. גם כספית זה מאוד לא פשוט. אני מרגישה שאנחנו עושות עבודה טובה ביחד, ועוד לא הגענו לסופה, אבל שאולי מכאן אני יכולה להמשיך לבד. ואולי הייתי רוצה לבדוק איך מרגיש לי חופש ממנה. מה'בחמימות אין-קץ' שלה (...). קראתי שזו לא תקופה קלה עבורך.. מאחלת שתצלחי אותה בקרוב והשקט יחזור.. תודה לך, הילה