אי-זוגית

היי ליאת, היום היה יום קשה מאוד עם הפסיכולוגית... קשה לי לפרט.. דיברנו על זוגיות. היא דיברה על הרצון שלי שמהר מאוד מתהפך לשלילה מוחלטת של הרצון. שכגודל השלילה והחניקה העצמית, כך גודל הרצון. עצמתי עיניים ונלחמתי בתוך עצמי במשהו, התכווצתי ורעדתי והתנשפתי בקול במשך ממש הרבה זמן. היה נורא קשה. היא כבר קצת מכירה את זה אצלי, זה קורה לי כל כמה זמן, אבל מזמן כבר לא קרה איתה. אני חושבת שהיא לא מאוד אוהבת שאני מסננת אותה החוצה מהמאבקים הפנימיים שלי. היא דיברה ברקע, מילים שכיווצו אותי עוד ובשקט מלמלתי "די, די", ובתנועות ידיים סימנתי לה יותר לאט. בשלב מסוים כיסיתי את הראש עם היד והגוף שלי נטה... (מביך אותי נורא). היא הייתה מאוד בשליטה בסיטואציה, ולא הייתה במצב של אובר-חמלה למצב שלי. זה היה לי מוזר קצת. היא נשארה מאוד עניינית, גם אם פה ושם הרגשתי את הקול שלך רך יותר. בשלב מסוים היא יישרה אותי, איכשהו. פשוט אמרה לי לחזור לשבת רגיל, להתיישר ולדבר איתה. ובאופן תמוה, הגוף שלי מיד התיישר. אני מדמיינת את הסיטואציה הזאת שוב ושוב וזה ממש לא נעים.. אני רק מקווה שהיא יכולה להבין כמה עמוק זה בזהות שלי, ההדרה הזאת שעשיתי לעצמי מכל דבר שהוא זוגי. הילה

היי ליאת, מחממת לב התגובה שלך... קשה לי אפילו להסביר למה. נגיעה רכה כזו, כמו שהיה טיפה טיפה חסר עם הפסיכולוגית. תודה :) קבענו להיפגש שוב השבוע, (למרות כל מה שכתבנו כאן על זה שזה בסדר לרצות קצת מרחק..). אחרי פגישה כזו, לא יכולתי לומר שאני לא באה :) ואולי היא גם צודקת, בתאוריה שלה על היפוך הרצון והכמיהה לעלבון ושלילה.. תודה לך, הילה