חמוטל

לאחר תקופה של מספר חודשים בטיפול, אני מרגישה די מבולבלת. לא ברור לי מה קורה שם, אם זה לתועלת, אם אני מפיקה משהו או אם יש סיכוי שאפיק. מערכת היחסים ביני לבינה מאוד סוערת והרבה פעמים לא נעימה. ברור לי שיוצאים ממני חלקים לא נעימים מולה ואולי, או קרוב לוודאי, זו העבודה שלי, אבל ברור לי וגם לה, היא אומרת בפירוש, שיוצאים גם ממנה חלקים לא טובים: "לפעמים אני מגיבה אלייך מתוך הפתולוגיות שלי". אני מרגישה שהיא מצפה ממני שאכיל את הקושי שלה להכיל אותי וזה מתבטא בכעסים הדדיים, אפילו בהרמת קול שלה עלי ועקיצות הדדיות. אני חוזרת מהרבה פגישות מאוד מתוסכלת, מרגישה שהיא לא באמת קלטה אותי, לא מבינה מה פתאום אני כל כך מסובכת לה ובכלל ובאופן כללי, מרגישה ש"איבדתי את זה" בטיפול. זה=יכולת הבחנה בין טוב לרע, כושר שיפוט. לא יודעת אם היא מנסה לגרום לי לעזוב כי היא לא רוצה אותי (היא סיפרה לי שלא רצתה בי, בגלל סיבות מסויימות, כבר בתחילת הטיפול, אחר כך שכחה שאמרה לי כך...) אני מעריכה את הכנות והישירות שלה ומצד שני נכווית ממנה כל הזמן. וכמובן, כמו תמיד, לא נעים לי שלא נעים לה... הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מסבירה לה איך להיות איתי, איך לטפל בי. לפעמים מרגישה שאני מטפלת בה. אני מנסה להסתכל אחורה ולא מצליחה לתפוס מוחשית ולזכור - תהליך. ביקשתי ממנה ש"תסכם" את התקופה עד כה, את מחשבותיה לגבי ההמשך, אך היא חוזרת ואומרת: "אני איתך, עם מה שאת מביאה"... היא אומרת שהציפייה שלי ממנה מאוד גדולה ונוכחת כל הזמן ולפעמים זה מלחיץ אותה, דבר שבעיניי, גורם לה להיות "פסיכולוגיסטית בגרוש" ולפרש מהר מיד, בלי אחיזה אמיתית ובאופן שטחי. היא מסכימה איתי שזה מה שקורה הרבה פעמים. אני מרגישה שהיא מצפה ממני להיות "מטופלת טובה", זורקת את האחריות לכך שיהיה טיפול טוב - עלי. היא לא טיפשה, מן הסתם ולפעמים אני כן מרגישה חיבור ולפעמים זה כן נוגע, אבל באופן כללי... נורא נורא מבולבלת. מה עושים?

נראה שממש קלטת. היא באמת אומרת שאני מאתגרת אותה ושאחרי פגישות מסויימות היא גם נסערת. אני חושבת על מה שכתבת. ההרגשה שלי בטיפול הזה, מהפגישה הראשונה, היא שהוא "על הקצה". או- שאני אעזוב, או- שהיא תחליט שכדאי להפסיק. היא גם מרגישה כך... כאילו - אין בטחון בטיפול. מצד שני אני מרגישה מאוד חזק שקורה שם משהו רציני ומשמעותי. אם את זוכרת - הייתי בטיפול קודם לכן, שלא הייתה בו כמעט נגיעה בכלל בטרנספרס ואילו בנוכחי זה הלב הפועם של הטיפול, מהרגע הראשון שנפגשנו ואפילו מהטלפון שקדם למפגש. (יש עוד עניינים סביב הרקע לחיבור הספציפי בינינו ולבחירה שלי בה שאני לא יכולה לפרט) אני כל הזמן אומרת לעצמי: "סבלנות" ומחכה ומחכה, פשוט פוחדת לגלות מאוחר מידי שטעיתי ושהיה עדיף להפסיק ולעבור למטפל אחר. מאוד מאוד קשה לי לסמוך עליה ואני כל הזמן מפקפקת במקצועיות שלה, ביני לבין עצמי, אבל גם מולה, דבר שמעצבן אותה מאוד. גם אותי. אני גם צריכה תקווה, צריכה שהיא תגיד לי שיש תקווה, שהיא מחזיקה אותה, שהיא מאמינה ויודעת שיש סיכוי שיצא מזה משהו טוב והיא... לא מוכנה להתחייב. אני חושבת שהיא מעיזה, לפעמים תוך מודעות ולפעמים בלי שליטה וכוונה, להגיד ולהגיב באופן שלעולם לא הייתי מעיזה לעשות למטופלים שלי - גם לאלו ש"מגרדים" את העצבים החשופים שלי. היא דווקא אמרה משהו יפה לגבי זה, שמקווה שנצליח ללמוד אחת מהשניה ואולי לקבל משהו אחת מהשניה, לגבי האופן בו אנו תופסות טיפול וה"סטנדרטים" השונים. אני מתלבטת אם זה מקשה על הטיפול. תמיד חשבתי שאני מטופלת מאוד פתוחה ונוחה למרות היותי מטפלת, אבל אולי זה מסתבך גם בגלל זה? אני נוטה יותר ויותר להישאר איתה והתגובה שלך חיזקה דברים שהרהרתי בהם בעצמי. הרבה תודה ליאת, אשמח אם תגיבי גם להודעה זו.