בעיה מביכה

הי ליאת. מעוניינת להתייעץ איתך בקשר למשהו מוזר שקרה לי בטיפול. הגעתי לפגישה האחרונה עם מחשבות רבות וחשק לדבר, לא תמיד חשה כך. התיישבנו המטפל ואני, ו...אופס, הוא שם לב שרוכסן המכנסיים שלו פתוח ורכס אותו בישיבה מולי. אחר כך שתק בציפייה כאילו כלום. אני נכנסתי לאלם (בא') ומאוד התקשתי לדבר. ניסיתי להסיח דעתי והתעסקתי בתשלום והוא ניסה לשדל אותי להגיד מה קורה לי. אני רק אמרתי שזה יביך את שנינו ועדיף שלא. זו לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה. בפעם אחרת, שמתי לב באמצע פגישה שהרוכסן שלו פתוח, (לא ראיתי לו כלום (: ) אז לא אמרתי כלום, אבל היה לי קשה מאוד להתרכז והעיניים שלי כל הזמן קפצו לשם. הפעם הנוכחית הזכירה לי את הפעם הקודמת וגרמה לי למחשבות מוזרות, בשנייה הוא הפך מפסיכולוג ל"שלוכי" כזה, נראה לי דביל ולא מסודר. זה גרם לי גם למבוכה וגם לקושי מאוד גדול לדבר איתו. האם לדעתך הגבתי חזק מידי? האם את חושבת שכן היה כדאי לדבר על זה או להתייחס לכך בפגישה הבאה, או שכדאי לעזוב את זה לגמרי? הוא מתעקש כל הזמן שאגיד כל מה שעובר לי בראש וגם לגבי זה שאמרתי לו שמה שיש לי להגיד יביך את שנינו, הוא מאוד ניסה לשדל אותי להגיד. אני רק חוששת שהוא מאוד יובך מזה ושזה לא יקדם אותנו. מצד שני, אולי יש מקום להתייחס ולהבין מדוע הגבתי כ"כ חזק? באמצע הפגישה גם חטפתי כאב ראש אדיר והוא ייחס את זה למבוכה של ההתחלה, למרות שלא נראה לי שיש לו מושג לגבי הדבר שגרם למבוכה...

שלי יש קטע עם הגילוח של המטפל שלי. כשהוא מגיע מגולח אני כמעט "יודעת" שתהיה פגישה טובה. כשהוא מגיע לא מגולח, זה מפריע לח ומעצבן אותי. ואני תוהה לעצמי למה זה כ"כ משפיע עלי. והאם זה משהו שיש לו משמעות ושווה לדבר עליו?? בגדול הוא יודע שאני שמה לב לזה, כי כבר יצא לי לשלוח "הערות" על הענין מידי פעם.

הי בדויה, מיקי וכולן, יש לי בשבילכן סיפור קטן - נכחתי באישזהו שיעור שבו באיזה שלב המדריך גילה שהרוכסן שלו פתוח ומצא את עצמו אומר לאחד הבנים בקבוצה: "תגיד לי, למה לא הסבת את תשומת לבי לכך ש..." והתלמיד השיב לו במיידי (ואהבתי את התשובה עד מאד) – "כי אני לא מסתכל לך על המקום הזה כל הזמן"... אז אני חושבת שאם שמים לב ככה לכל מיני פרטים סימן שמראש ייתכן שאנחנו ממוקדים, מעמידים את עצמנו בעמדה של בוחן, או סוג של מציצן או חטטן. ואני חושבת שלא בטוח שזה הכי נעים (גם) למטפל שמישהו מורה עליו באצבע ב"הנה תפסתי אותך" כן/לא גיהצת את החולצה, כן/לא התגלחת, הסתפרת, באת בלבוש מרושל/ מהוגן וכו'... אני יכולה לראות בכך אפילו איזו תוקפנות שהיא. אתן יודעות, אני קוראת את העץ הזה וככה איכשהו אני מרגישה שדיבורים כאלה באיזשהו מקום קצת שמים את המטפלים ללעג, פתאום הם נהיים אצלנו 'עלובים' שכאלה. אנחנו מקטינים אותם. וכן, גם אנכי בעוונותיי נפלתי שם... וזה, כנראה חלק יהיר ואולי לא הכי חביב בנו. ואני חושבת לי - לעזאזל, איך אנחנו מדברים על האנשים שאולי הכי סייעו לנו בחיים. בכל אופן, להכיר את החלק הזה, משמע - בין השאר וככל שאני מבינה - להניח לשני קצת לחיות יותר במנוחה. רק אוכל להוסיף שהיו פעמים שרופא הנפש שלי הגיע חיצונית לא הכי מסודר בעולם, וכן, זה יכול לבלבל, אבל בפנים הוא היה ערוך ומקצועי ומוגדר עד מאד. מאד מאד. ועל כך הערכתי הרבה. אז אולי צריך לנסות להקשיב יותר לבפנים. ולהיעזר במה שהוא באמת יודע. אולי. א.ה.

האמת התגובה שלך מאוד הפתיעה אותי, ומאוד לא אופיני לך להגיב ככה, נראה לי שבאמת היית צריכה בשביל זה קצת אומץ,,, לדעתי את טועה בגדול בדיון הזה,(בדרך כלל את צודקת בשאר הדברים..)

אני אמורה להתעלם ממשהו שמפריע לי /מסיח דעתי ולהתרכז במשהו אחר. אני רואה בזה דבר בעיתי,וזה הפוך מכל מה שמנסים לשדר לנו: לדבר על כל מה שמפריע לנו,בטח ובטח שזה קורה ,באותו זמן בחדר עצמו. אז כן,אכפת לי אם מישהו שעובד מולי מגיע מרושל,ואין לי בעיה שהוא ידע מזה שאכפת לי. ואם זה לא מזיז לו שאכפת לי והוא ממשיך להגיע כמו שהוא רוצה,זה אכן זכותו,רק שידע שיש לזה השלכה ומשמעות במפגש-זה הכל.