זיכרון

הי לכם, בין שני ימי זכרון, לאחד-שניהם רלבנטיים, לאחר- אולי רק אחד ואולי בכלל לא לכולנו- ימים כאלו מתחברים למקומות ראשוניים של כאב, אובדן, געגוע,חסר ובעיקר ... זיכרון וכיצד הוא לובש ופושט צורה עם הזמן, אך הוא הדבר היחיד, אולי, שנשאר. נסעתי ברכב לעיר בו מאושפזת אמי ונפרדת ממני אט אט, לעיר בו מתגוררת ע' המטפלת לשעבר, ושלמה ארצי ליווה את דרכי בשירו http://www.youtube.com/watch?v=P4KnqxpoKkM ולא יכולתי שלא לחשוב גם עליה- ע' המטפלת שליוותה אותי באופן צמוד במשך תקופה משמעותית והיום היא איננה ומאד חסרה ובעצם - כל כך ישנה..רק שהיא אינה יודעת נסיבות חייה קטעו את הקשר המיטיב בינינו והוא לא ישוב למה שהיה, אבל הרבה ממנה נשאר... בי . מילות השיר התחברו לי לכל כך הרבה פרידות מאנשים משמעותיים ולרגל יום הזיכרון ובהקשר לפורום שלנו מקדישה לכם את השיר, לכל אחד היכן שהמילים נוגעות בו "אחרי הכל את שיר, לא עוד בשר ודם, לא עוד אישה חיה, אבל את שיר קיים. והוא עטוף מילים, מילים ומנגינה, וקצב מסויים, אחרי הכל - את שיר קיים. אז לפעמים כשקר לי, בשקט מתיישב איתך, ושר בלי מילים - אני שר לי. אחרי הכל, את שיר, את שיר נכתב. כל המילים שאת לחשת בי, כל המילים שאת לחשת - הן שיר עכשיו, אוהבת, ועוד מה שחשת בי, מילים, מילים, מילים בשיר נכתב. אני קרוב בשיר כמו הנשימה, באהבה נפתח, ונסיים במה? ונסיים במי? אולי בך, אולי בי? אולי בלי מילים, אחרי הכל, עכשיו את שיר שלי". דנה

  הי דנה ש.ב., עצוב... ואולי מה שטראגי לפעמים הוא כשפרידה לא סגורה... חושבני שאני קצת מזדהה עם דברים שכתבת. פעם. ועכשיו. גם רופא הנפש שלי, בגלל נסיבות חייו (מעתה והלאה) יצא לחופשה ארוכה מאד. חצי פתאומית אפילו. הוא כבר שב, היה נורא ואיום אצלי, אותו שחזור של בגידה באמון (לפני שובו וגם אח"כ - שבועות כואבים, וכבר התחלתי להתפרע ולפגוע בעצמי), ואח"כ שוב, רצה הגורל וממש בלי קשר מבוטלות שתי פגישות נוספות. כשנפגשנו הוא אמר לי (ומה לעשות, עד כמה שקשה לשמוע את זה, זה כנראה נכון ולא הטחת מילים זועמות לשם הכאבה מכוונת) שהדרישה שלי לתשומת הלב כפי שבאה לידי ביטוי ובנסיבות הללו, היא על גבול חוסר השיפוט. וגם אם אני מרגישה כתינוקת נטושה ומוזנחת בת יומה נניח, אני בכל זאת אישה מבוגרת, ואם אני ממש מתנהגת כך, מבחוץ זה נראה דוחה ונלעג. ואני מבינה את זה. ובכל זאת, חושבת שאפשר לומר שאני די מסכנה. לא נחמד במיוחד. דיברנו על זה, וגם על כך שאילו הוא היה מגיב אליי למצב כמו שחשבתי שכל-כך ציפיתי לו, זה לא היה באמת נקלט ועל פני השטח, בשלם, לא היה מתחולל שינוי. זה לא באמת היה נותן לי משהו. אנחנו עוד מתווכחים על כל מיני דברים. אנחנו גם מתווכחים לעתים על השאלה מה עדיף - אמא מחורבנת ומרעילה או אמא מתה (ככל שזה נשמע הזוי, אותי הרעילו בפועל בחומרים, אפרופו אחת ההודעות כאן, ולא רק מטאפורית. סכנת חיים של ממש. הסיפור הוחנק ולא הפרידו אז. טוב, המורכבות בכל מקרה גדולה). אז לי קל כל-כך לומר - עדיף אמא מתה. הוא נוטה לאפשרות השנייה, אבל כן 'להרוג' את האמא הרעה הפנימית. נדמה לי שהוא תומך באפשרות שעדיף מעט בתוך ים בלתי נסבל על לא כלום. אלו נקשרים בעיניי גם ליום השואה. מבלבל.ולמשל, גם כאן בפורום טוענים לעתים אחרת (מאום vs פירורים). יום העצמאות היום, וזה קצת עצוב אולי שלעולם דרגת העצמאות שלי, יחסית לסביבה כאן, לא תהיה גבוהה אף פעם. נראה ששבר מסוים בין חלקי הנפש לא ייתאחה. אבל גם פה - חלקיות... נו, בהשוואה למצבי הקודם שלי עצמי, היתה צמיחה והייתה עבודה. כנראה. נראה לאן יובילו הימים. מלחמה גדולה פנימה, הרופא שלי של תכונותיו הטובות וגם על תכונותיו הזוועתיות, הוא עדיין החבר הכי טוב שלי, ובאופן קונקרטי מציאותי אני נזקקת לסיועו מאד. כנראה יותר ממה שאני מצליחה לקלוט. הוא פה והוא חי. למרות שכמעט כל הזמן איני יכולה לקרוא לקשר 'קשר מייטיב', בטח הגנה או משהו. שיהיה. א.ה.

הי א.ה., את זוכרת את הטוב וכואבת את החסר. במחשבה - יש לך יכולת לראות את המכלול. כשמגיעים לרגש, זה כבר סיפור אחר לגמרי. נראה לי שבחיי הרגש, חיים את הרגע - אם ישנה פגישה טובה, אם ישנה אמירה נכונה, אם ישנה מחווה מחזיקה ומחממת- הקשר "דבש", ולהיפך. הכל זמני ... במקרה שלי שתינו הבנו שמפגש בודד בשבוע הוא טיפה בים, טיפה מכאיבה ומתסכלת. לי היה האומץ לומר - לא מוכנה. היא הסכימה כי הבינה. מטפל צריך לפנות זמן למטופליו. זאת אחריות ראשונית ולדבר כל הזמן במונחים של השלמה עם חלקיות והסתפקות במה שיש ,והצדקת ההתנהלות בראי המציאות - לפעמים זה עבורי בבחינת "עבודה בעיניים" ונתפס בעיני לא מקצועי. אינני מצטערת שעזבתי.לפעמים אין די בזיכרון של קשר טיפולי טוב ורוצים וצריכים גם הווה מאפשר. ברגע שהמייטיב הופך להיות רק זיכרון ללא תקווה להמשך כזה, כדאי להפסיק. זו דעתי. כמובן, אם אפשר להסתדר לבד ואם מוכנים לשלם את המחיר של להישאר לבד עם הכאב. אבל, כמוך, זוכרת את כל המכלול, גם את הטוב והמיטיב. כל עוד אתם ביחד, אפשר לדבר ולדבר ואין צורך לפגוע בעצמך. מי כמוך יודעת :) עצמאות שמח דנה

אהבתי את המשפט הזה שגם אם מרגישים נטושים כמו תינוק בן יום עדיין אסור לשכוח שאנחנו מבוגרים . זה מנהל אותי המון הקטע הזה כי מעולם לא נתתי מקום לרגשות של נטישה ולא הכרתי בהם מול עצמי אפילו אבל התנהגתי מול אותו אדם "נוטש " בצורה בוגרת . והיום שאני כן מתחילה לתת לזה מקום אני כבר מתחילה להרגיש את זה יותר ויותר שלא משנה מה המציאות הפנימית שלי (שאני כמובן הפעם לא אמורה להתעלם ממנה ) אני עדיין אדם בוגר. אדם אהוב שכביכול נטש לא עשה את זה כדי לנטוש אותך אבל זה נחווה ככה סוג של חזרה לכאב ילדות נשכח שמתעורר לחיים ,אבל הוא אדם עם חיים משלו וזכותו לקחת חופש ולחיות את חייו מבלי להרגיש אשם על כך . הקטע של לתת לעצמנו להרגיש את הכאב וגם להבין שבמציאות הוא לא באמת נטש ואז גם להתנהל בהתאם דהיינו לתת מקום לילדה שנפגעה אבל גם להתנהל כבוגרת . הכוונה להבין שאין מה לעשות אלא לחכות שיחזור מהחופשה ואז לבוא אליו ולדבר על הקושי ועל הכאב הזה שהתעורר פתאום שהוא נסע אבל ממקום של לעבד את הכאב מבלי להתנהל ממנו ולכעוס על המטפל כאילו הוא באמת נטש אותך עכשיו . אני כרגע כותבת מהמקום שלי אבל זה מאוד קשה לפעמים .. קל להגיד וקשה נורא לעשות . אבל זה לפחות גורם לי להיות שלמה עם הרגשות והמעשים שלי מבלי לשלם מחיר על להרוג את הרגש או לשלם על ההתנהלות מתוכו . מקווה שבהמשך יהיה קל יותר

היי ליאת, שלמה ארצי אלוף בצירופי מילים שמעוררות כל כך הרבה מחשבה ורגש, כתמיד. געגוע - איזו הרגשה מורכבת , חיובית או שלילית - עדיין לא הצלחתי לפענח... שבוע טוב וחזרה נעימה לשגרה דנה