מוטרדת

רק כדי להזכיר- 3 חודשים בטיפול אצל מטפלת מאוד מאוד משמעותית עבורי...ועכשיו למה שמציק כל כך...לא יודעת מה לעשות? אני מרגישה שחלק נכבד מהחיים שלי נע סביב הטיפול, סביב המטפלת, סביב הפגישות...זה תקין? האם פיתחתי תלות? נזקקות? למה ואיך זה קרה? אני לא רוצה, באמת שלא, איך אני אהייה מסוגלת לעזוב את הטיפול? האם אני מתישהו אהייה מספיק חזקה כדי להתמודד בלעדייה? כי עכשיו אני מרגישה מרוסקת מכל כך הרבה דברים, מרגישה עכשיו שהיא, שהטיפול כל כך מחזיק אותי..אני מצליחה לתפקד ביום יום, עבודה, בעל, ילדה, בית אבל היא כל הזמן במחשבות שלי, כל הזמן חושבת על הטיפול, דווקא בגלל זה אני שומרת על הגבולות כמו אל דבר יקר, יקר מאוד!!! אני ממש רוצה לשמוע מבנות פה, וגם ממך ליאת, אני מרגישה שהוספתי לעצמי עוד משהו שעליי להתמודד איתו בחיים, גם ככה קשה לי..וקשה לי גם בטיפול כי עולים דברים קשים...בפגישה האחרונה יצאתי מהקליניקה, נכנסתי לאוטו וממש היה לי קשה להתניע את הרכב, המעבר הזה בין המקום הבטוח לבין החיים...אוף!!! ועוד משהו, ליאת, אם את מרגישה שאני מציפה פה בבקשה תגידי לי... תודה!!! גיגית

אך לעשות את המעבר הזה בין המקום הבטוח לחיים ?זו שאלה שגם אני שאלתי במשך 3 שנים . רק לאחרונה הודיתי שהיא המקום הבטוח אחרי שניסיתי להכחיש , לנסות להתרחק , להסתדר לבד ומה לא ? אבל שהודיתי בפני עצמי שזה המקום הבטוח שאלתי את עצמי מה יש בו שהוא כל כך בטוח עבורי ? ושעשינו הפסקה דווקא במקום שבו הייתי ממש בשפל שמתי לב שאני משתמשת במה שיש לי שם גם שהיא לא שם . שאני רוצה להקשיב לעצמי אני מדמיינת שאני מספרת לה , שאני מתביישת , מרגישה אשמה , או רוצה להרוס אני נזכרת במבט החם שלה ובתחושה החמה שהיא נותנת , ברגעים של בכי מר אני מדמיינת שאני שמה עליה את הראש או מחבקת אותה כי אני זוכרת כמה בטוח הרגיש החיבוק הזה במציאות . נראה לי שהמעבר הזה יקרה שתפנימי את המקום הבטוח ואז כבר לא תצטרכי אותה את פשוט תרגישי שאת לא לבד גם שאת כן . קצת הזכיר לי את הקטע בו ילדים שגדלים בתחושה בטוחה לוקחים את ההרגשה הזו גם שהם עוזבים את קן ההורים . אולי זו ההפנמה של דמות מטיבה שמספקת הכלה חום אהבה והגנה אותם דברים שאנחנו נלמד לספק לעצמנו . אפילו לא סיפרתי לה למטפלת שלי שזה מה שאני מרגישה ועושה בהיעדרה זה קצת מביך בינתיים לספר .. מה שאני מנסה להגיד הוא שלא תפחדי מזה .. אם יש לך מקום בטוח זה כבר טוב אבל רק ככה תמצאי יום אחד את הדרך לעשות מעבר בין מקום בטוח לחיים בלי שזה יערער ואף תרגישי בטוח בתוך החיים עצמם . עדיף מלחוות רק את החיים ולהתרגל לזה שהוא לא בטוח כי את יודעת יש פתגם שאומר " שנמצאים יותר מדי זמן בשירותים מתרגלים לריח של החרא " אני לא אומרת שהחיים חרא אבל מתוך ההקשר בו הזכרת את המילה אני מבינה שזו החוויה שמרגישה ככה אם היית צריכה מקום בטוח . בהצלחה

תודה לך!!! אהבתי לקרוא את מה שרשמת. אגלה לך שגם אני כשקשה לי מדמיינת שאני מספרת לה...וגם אני לא שיתפתי אותה בזה... רשמת: "אולי זו ההפנמה של דמות מטיבה שמספקת הכלה חום אהבה והגנה אותם דברים שאנחנו נלמד לספק לעצמנו ." אני באמת שואלת את עצמי אם יגיע היום שבו אהייה באמת מסוגלת להיות "המטפלת של עצמי"... תרגישי טוב גיגית

היי ליאת ... ברגע שקראתי את ההודעה שלך על תלות ישר הצפת אצלי את כל המחשבות שאלות ותהיות בנושא. אני מפחדת מהתלות הזאת , היא מאוד מאוד מאוד חזקה אצלי, אני לא חושבת שיש שלב במהלך היום שאני לא חושבת על המטפלת, ואני לא חושבת שיש יום שאני לא יוצרת קשר איתה (ומדובר על טיפול של הרבה שנים). אני לא חושבת שזה טוב ואני מרגישה קצת שאני לא שונה ממכור לסמים בצורך הכל כך תמידי וחזק הזה בקשר איתה ובתחושה שאני לא מסוגלת לחיות בלעדיה. כשאני קוראת כאן על עוד מטופלים שמרגישים ככה , זה לא מעודד אותי (" צרת רבים חצי נחמה) להפך זה אפילו קצת מכעיס אותי שאני חלק מאיזה מניפולציה שהפעילו עלי, וזה מבלבל אותי ולא מובן לי, איך יוצאים מהתלות , אני לא מצליחה לחשוב שהטיפול יסתיים לעולם בגלל התלות הזאת , ומה טוב בתלות חזקה כל כך שגורמת לרגשות להשתבש..?

היי ליאת, תודה!ורק רוצה להוסיף-מעולם לא הייתה לי בעיה עם תלות, תלות זה בסדר ואנושי אבל בקשר טיפולי זה מאיים.מישהי רשמה פה שאין הרבה מקרים בחיים שאנחנו באמת מחויבים להתנתק מאנשים משמעותיים חוץ מהמוות וזה נכון. משפחה, חברים זה קשרים שאם יש תלות זה לא מאיים כי זה נתפס כמשהו שממשיך, בקשר הטיפולי זה שונה, יש תלות ואני מבינה שהקשר ייפסק, ואני יודעת שזה יכאב ומזה אני מפחדת. ובהחלט התחושה היא שהטיפול מוסיף כאילו עוד משהו להתמודד איתו, מצד שני הוא גם מאוד טוב לי, אני רק עכשיו מבינה עד כמה זה עמוק..לא פשוט לי תודה גיגית