קירבה ופתיחות

ליאת שלום, אני בטיפול הרבה מאוד שנים. לעיתים אני מרגישה צורך עז, עוד בדרכי לפגישה, לבוא ו"לדבר מהבטן" מתוך תקווה לקירבה ורצון אמיתי לשתף ולדבר על הדברים הכי רגישים שנמצאים אי שם במעמקי הנפש. ולצערי לא מצליחה להביא את עצמי לכך. השיחה נסבה על השוטף. יש דיבור שנורא מרגיש לי על פני השטח.איך אפשר שיהא זה אחרת? זה קורה פנים מול פנים. במייל אני מצליחה לומר דברים שאינני מסוגלת לומר במישרין ולמרות המלצתך החוזרת ונשנית כי יש לדבר על הדברים כי זה מהות השיח הטיפולי אינני מצליחה לעשות כן. זה קורה לי יותר מידי לאחרונה.האם באמת נכון להשתמש במייל ו"להסתתר" אחרי המוגנות של המחשב ולהביא את הדברים בדרך זו או שבכך אני מונעת את היכולת להתאמץ ולומר את אותם דברים פנים מול פנים. נראה לי שזה קורה לי בעיקר כשאני כועסת על המטפלת. לא מסוגלת לומר לה זאת... מהיכן שואבים את הכוחות והאומץ לדבר על כעסים וקנאה כלפיה וכלפיה עולמה האחר. עם כל הנכונות והרצון הטוב והכנה אינני מצליחה לעשות כן.ואת אפילו כתבת לי פעם כי את מרגישה אמביוולנטיות ברצון שלי להתקרב.אז כנראה זה קשור. איך בכל זאת אצליח להרגיש מבפנים את התהליך ואת היכולת לגעת במקומות המאוד מאוד מפחידים האלה. כשזה לא קורה (ולאחרונה זה פשוט לא קורה) החזרה הביתה מהפגישה מאוד מתסכלת אותי ומרגישה לי כי נשארתי עם חלל פתוח ודי באוויר עם כל מה שנשאר ועם כל מה שכאילו דובר.מקוה שהבנת...

אני מכירה את הבעיה הזו נכון זה מתסכל אבל לי לפעמים עוזר לדמיין את זה שאני מספרת לה לפעמים אפיו תוך כדי שאני עושה את זה בראש אני גם קולטת שאני פאקינג לא יכולה לעשות את זה חשוב לתרגל את זה בראש אם זה ממש קשה ואז שאת מוכנה פשוט לבוא ולהגיד לה לעצור כי את צריכה להגיד לה משהו ופשוט לדבר . או לחילופין אם קל לך יותר במייל את יכולה לכתוב להדפיס ולהביא לה שתקרא מולך ואז היא כבר תפתח את השיחה על זה . רעיון גם בשבילי לעשות את זה .