ליאת, תודות

ליאת יקרה, בהמשך לדברייך בעץ למטה - רוצה להודות לך על המילים הטובות והמושקעות אליי. תמהני אם אני ראויה. חיבוק שכזה מ"איש גדול", מגע שכזה, מבט, היה אולי יכול לעזור לי להצליח סוף סוף לבכות, למשל. לפתוח סכרים. להיות חולה עם חום וכאלה. סןף סוף. אבל באיזשהו מקום אני גם די חושבת שלקבל את הדברים הנפלאים שציינת ודווקא מהמטפל מכל הדמויות בעולם, ולא זו בלבד אלא אחרי שעות טיפוליות רבות, יש סיכוי שזה ייקח למקומות רגרסיביים מידי. לפחות אצלי. מה גם שאם המטפל היה הדמות היחידה בחיים שלי שאיתה אני מדברת, משחקת וכו', וכך כל הזמן, זה מעציב משהו. בצדק, אני מניחה, הוא מנסה/ מתעקש לעזור לי שיהיה לי משהו מאלו בחוץ. שאצמח. וכמה שיצא לי לכסח אותו לאחרונה, כפויית טובה שכמותי, אני חושבת שהוא מקצוען ויש לאיש הזה אומץ וכוח. חוצמזה - בקשר לשינויים המדוברים בעצים כאן, אני מסכימה שהקטנים יכולים להיות משמעותיים מאד. וגם - יכול מאד להיות שניתן לראות את המאזנים החשובים דווקא אחרי שהטיפול הסתיים ובמרחק ממנו. ו - השינויים והטוב נקבעים ביחס למצב שלך עצמך ולא ביחס לאיזו סביבה חיצונית אחרת. המטרה, או הכותרת שלשמה פנינו לטיפול לאו דווקא חייבת לבוא לידי ביטוי חיצוני כמו שהיא הוגדרה בראשית כתוצאה של הטיפול. ישנם הישגים מגוונים ולעתים מפתיעים. וזה גם היופי. וכן, גם בגיל לא כזה צעיר. וכן, למי שיש לו רגישויות מסוימות יש סיכוי שתהיינה גם נפילות. תמיד. תמיד, אבל כנראה שבכל זאת קצת אחרת ממה שיהיה קודם. סופש רגוע, א.ה.

אולי הן תדברנה כאן למישהו... אולי... כי... לא קל לדעת שקיימת איזו משאלה, שהיתה חבוייה קודם לכן, והשיחות הן שגילו לי אודותיה, אך המקום שבו השקעתי כל-כך ואולי גם ציפיתי ממנו - בחיים לא ייתן לי לטעום. הייתי אומרת מילא, אך במקביל אין לי מושג אם אוכל בכלל לנסות אי שם בחוץ. שלא לדבר על להצליח להשיג. כך שיכול לקרות, באחריותי, בואו נאמר, יכול להיות מצב שבו לא אחווה לעולם, גם לא במקום האחד ההוא. העניין הוא שאני רואה מקריאה כאן שישנם לא מעט אנשים שכן מצליחים, ובחדר של השיחות. ויש מי שמאמין שזה חשוב לפחות כהתחלה. אז... מבלבל משהו. וכואב. א.ה.