התעללות נפשית

לום לכם, יצאתי קשר של שנתיים וחצי של סבל נוראי, הפכתי לסמרטוט רצפה שכבר אין מה לסחוט ממנו הבחור זלזל בי פגע בי הקניט אותי" את אפס את לא שווה כלום שום דבר לא יצא ממך, סתומה מסריחה וכו'..." הקניט את המשפחה שלי שהם המשפחה הכי מדהימה בעולם, הרחיק אותי מאנשים, אמר לי מה לעשות, כפה עליי דברים שלא מתאימים לו, הכריח אותי לדבר ללכת ולהתלבש איך שהוא רוצה! כל פעם שרבנו איים לקום וללכת וגרם לי להתרפס ולהשפיל את עצמי ואם הוא נשאר אז זה רק אם הייתי אומרת לו שאני לא בסדר!!! נשך אותי נשיכה גדולה בירך, דחף אותי, זרק את כל האוכל שהכנתי אחרי שהוא התעצבן על משהו שעשיתי, צרח עלי, זרק לי את הדברים החוצה ודרך עליהם ואם זה לא מספיק....הכניס אותי להריון ודרש שאעשה הפלה. לפני חודש עצרתי את זה חתכתי הכל ואמרתי שאני לא רוצה להמשיך יותר זה קרה גם בעקבות חיזוק מהחברה שלו לשעבר שאמרה לי שהוא עשה לה דברים דומים ופגע בה רגשית במשך תקופה ארוכה , סיפרה לי דברים מזעזעים!!! ואז הבנתי שזהו זה לא אני ואני חייבת להפסיק!, חתכתי הלכתי ניסית ילהמשיך הלאה ולא הצלחתי איכשהו הוא ממשיך לשאוב אותי למקום זה ואני מודה- אני מאוד חלשה! עכשיו אחרי שהחלטנו שהקשר נגמר סופית הוא רוצה לסים את זה יפה....ולקחת אותי למסעדה מחר ואני בשיא החולשה מתכוונת לעשות זאת כי אני באיזשהו מקום עדיין רוצה לשמוע שהוא אוהב אותי שהוא רוצה אותי וכל פעם שאני חושבת על זה ועל ההתעללות שעברתי אני מבינה שאני עוד יותר טיפשה אם אלך לפגישה הזו אבל אני באה ממקום מאוד חלש הפרידה הזאת מאוד קשה לי ואני לא יודעת איך יוצאים ממנה ואני מנסה לחשוב אם המפגש הסופי הזה כן יעזור לי לסגור מעגל או שזה רק תכאיב יותר ויקשה עלי לצאת מהמעגל הזה אי פעם... אשמח לכל עצה ותמיכה שהיא תודה מראש

ליאת הי, יכולה לומר משהו קטן? ואולי אני כותבת מאד רגשי כרגע, מהבטן. בעברי הייתה לי מערכת יחסים הרסנית עם גבר, שונה במובנים מסוימים, אך דומה בקווים רבים, לזו האיומה והנוראית ששלי תיארה. והיא התפרסה על פני כעשר שנים. (שלי, אני כותבת גם לך). כידוע אני בטיפול, ולמדתי, קצת, מדוע נמשכתי לשם (וזה גם חזר על עצמו רק במרוכז יותר עם מישהו נוסף, ואז כבר היה קצת קשה להאמין שזהו חוסר מזל בפני עצמו...) ליאת, קראת לאיש הזה "חולה". מאד חולה. וזה נכון, אבל האיש החולה הזה גם פוגע. ממש פוגע. בזולת. פוגע, לדעתי, ברמה של לקרוא למשטרה ולדווח. קל וחומר אם הוא בקו "סידרתי". את האנשים הללו בעולמי אני מכנה עבריינים או פושעים. למרות שמעולם לא היו לי כוחות נפש לפתוח לאף אחד מהם תיקים במשטרה, גם לא לאלה שפגעו הכי איום, מבית. מכירה מעצמי את ההזדהות עם התוקף, את ההגנה עליו, את המשאלה הבלתי ריאלית שאהבתי הגדולה תרפא... אך לא... אבל חולי לא נותן לגיטימציה להסיר אחריות ולפגוע כך. הוא לא. וגם בפורום. עד היום לא הצלחתי להבין מדוע כשהיו כאן התפרעויות סופר מטורפות, אלימות וירטואלית קשה, לדעתי לפחות, מדוע לא (ואולי כן, רק שאיני יודעת) היה ניסיון לאתר את העומדים מאחורי המקלדת בתחושת מעין כוח עילאי אולי, ולנקוט באמצעים מציאותיים. יתרה מזו, קשה לי לתפוס את רמות האמפתיה, החיבה, והחמלה שהופנו בזמן שההתקפות היו בעיצומן. ואני שואלת גם מדוע לא מנסים לאתר ולשלוח גורמים מציאותיים לאנשים שמדווחים כאן לעיני כולם על פגיעה עצמית שיכולה להסתיים מאד רע... גם יש כאן קוראים מאד רגישים שנחשפים לזה... שלי, אנא, שמרי על עצמך. החזיקי מעמד ונסי לא ליפול בפיתויים למינהם... זהו... א.ה.