לליאת

היי ליאת.. חשבתי לכתוב בכותרת תעני לי :) כי פעם שעברה כתבתי לך ולא הגבת, ואיכשהו למרות שזה רק אתר אינטרנט וכולנו וירטואלים ואת כאן בהתנדבות זה באמת קצת מעליב שאתה משתף במשהו כל כך פרטי ומתעלמים ממך (סתם צורך לשתף). מה ששאלתי אז ועכשיו הוא אפילו יותר מטריד אותי עקב משברים בטיפול, איך אני יוצאת מהתלות הזת שהורסת לי את החיים והשתלטה על כל חלקה ולא משאירה מקום לכלום... כן המטפלת יודעת (ומרגישה) שזה גורם לי ולה סבל רב אבל זה לא עוזר לי.. כי הגבולות שהיא מנסה לשים במטרה להפחית את התלות רק מגבירים אותה יותר והופכים את חיי לבלתי נסבלים (וכן היא יודעת הכל). מה אפשר לעשות בשביל להיגמל מהתלות הזאת? - כי זה לא מקדם לשום מקום בדיוק להפך... (וזה לא שלב אני הרבה מאוד שנים בטיפול וזה רק מחמיר)

הי מימי אני מבינה אותך מאוד. גם אני התחלתי טיפול לפני תקופה ארוכה ועכשיו הרגשות מתעצמים לי, ואני פוחדת מאוד מתלות. הפסיכולוגית שלי מעודדת אותי לזה, ואומרת לי שאני צריכה ללמוד כבר לסמוך ולהישען ולתת את עצמי וכו'.. אמרתי לה שאניפוחדת מתלות, והיא אמרה שהיא מבינה שתלות זה מפחיד, והיא מקווה שארשה לעצמי. ובכל זאת כל מה שאת כותבת מלחיץ אותי מאוד. מה יהיה אם אגיע גם לרמת תלות כזו? ואיך בכלל זה אמור לעזור בטיפול - אם זה יוצר בעיה חדשה? ליאת, אני מקווה שתעני לי גם! איך אוכל לתת את עצמי ולהיתלות על המטפלת שלי, כשאנייודעת שבעוד תקופה (ולא משנה כמה) אצטרך ללמד את עצמי להשתחרר מזה. זה נראה לי בלתי אפשרי! איך עושים את זה? ואיך לשחרר את הרגשות שלי עכשיו כלפיה, אני פוחדת להתקרב בגלל הידיעה שאגיע זמן שאצטרך ליסוג אחורה, ואולי לא אוכל אז.

ואם לא מגיעים לשלב שתלות היא מיטיבה מצמיחה ומגדלת. מה זה אומר? שהטיפול נכשל? אני נמצאת בטיפול כבר יותר משנתיים אנו חוות עליות ומורדות קשות מאוד שכולן סובבת את התלות. אפשר לצאת מהלופ הזה? עדיין יש תקווה?

בינתיים היא גורמת לי כאב גדול ותקיעות.. ואני לא רואה איך זה משתנה..

עצמאות הי מ.מ., יש לי כמה מילים לומר, מהכיוון שלי, אולי תתאמנה. אני לא בטוחה למה מתכוונים בדיוק כשאומרים כאן "תלות"; לפעמים, בפרשנותי, נדמה לי שמתייחסים אליה כאל יישות בפני עצמה שמנסים להיפטר ממנה (וזה בדר"כ עושה את הפעולה ההפוכה). בכל אופן, כפי שאני מבינה זאת, מדובר בהרגשה שאנחנו זקוקים (נניח למטפלים) בזמינות גבוהה, או כמעט בכל רגע נתון. האינטרנט, אגב, גם הוא די מתעתע כאן, אני חושבת, מבחינה זאת שאנחנו לפעמים מאמינים שיש שם מישהו כל הזמן שרואה הכל ועוקב ומגיב. אמא אידיאלית ובלתי נפרדת, אולי? ועם כל זה, אנחנו עדיין צריכים להישאר אנחנו. וגם לצמוח. חושבת שאני מבינה את הרגשת העלבון עליה דיברת. ציפייה, אחרי התעכבות והתמהמהות גדולה מידי (עבורנו, או בכלל), ואח"כ תחושת מוזנחות ובדידות וגם כעס די אלים. למשל, המטפל שלי היה בחופש ארוך וגם כעת הוא עמוס ביותר, וכל זה קורה בדיוק כאשר עשיתי משהו מאד חדש (הודות לטיפול), וקיוויתי, לתמיכה די רציפה, כי היו הבטחות, ו... אכזבה היא מילה קלה מידי. התחושה הייתה קיצונית של בגידה באמון והיה משבר. מדוע כל-כך קשה, כי באיזשהו מקום הצרכים והתפקידים אולי אינם מחולקים בין אובייקטים שונים (כשבעקרון הם כבר יכולים), או שהם מחולקים על פני מעט מאד מקומות, עם מעט מאד ניסיונות, או שהם נשלחים (במודע או לא) למקומות שבאיזשהו מקום אנחנו די יודעים שהם לא נענים כל-כך. ואז, אז ההסתברות שיחלוף המון זמן או שלזמן מסוים ככה נהיה בצד, היא גדולה. כך נוצר פער גדול ותסכול רב. הפתרון יכול להיות הגדלת המעגלים והניסיונות, באומץ, וגם אולי הידיעה איך לבחור אותם ומה להפנות לאן, כך שהמאזן של האכזבות מול ההצלחות יישתפר. ותלות היא מחויבת המציאות. א.ה.

תסבירי לי את שני הקטעים האחרונים של התגובה שלך. הם מעניינים אותי אבל לא הבנתי את כונתך. תודה. גם לא הבנתי את מה שליאת הגיבה לך. אודה להסברים.