אומרים שאפשר לעזור אבל ...

שלום, אני כבר מספר שנים חווה אפיזודות של דיכאון חוזרות. הייתי מאושפזת באישפוז יום. כרגע אני קבוע על טיפול תרופתי וגם בטיפול אצל פסיכולוגית. העניין הוא שהחזרות האלה לא נפסקות. אני לא מצליחה לנהל חיים, ליצור קשר זוגי, לתפקד בלימודים או בעבודה. גם אם יש תקופות בהן אני "יוצאת" מדיכאון. בתקופות כמו עכשיו אני הורסת. קראתי המון על דיכאון. אומרים שאדם בדיכאון לא מסוגל לחשוב על עתיד. אני חושבת. איך מישהי כמוני יכולה לקוות לעתיד טוב אם אני יודעת שלמצב זה שאני עוברת לאף אחד אין מענה. אין תרופות פלא שיכולות לעזור. הסביבה עדיין לא יודעת להתמודד עם אנשים בדיכאון. המשפחה שלי יודעת, החברים שלי יודעים, אני פונה לכל עזרה אפשרית. אני הלכתי לפסכיאטרים פרטיים. אני באמת מרגישה חסרת אונים. אבל בגלל שהרפואה של היום חסרת אונים. בגלל שאין באמת פתרון לאנשים שמרגישים כך. כן יש לי מחשבות על מוות. ולא אני לא רוצה למות. אבל אני לא רוצה לחיות כך. אני מבינה שלמצוא בן זוג שיקבל דבר כזה זה בלתי אפשרי. אוניברסיטה לא מקבלת דיכאון כמחלה כלשהי אפילו לשפעת יש מעמד "טוב יותר" כי אם אני לא מתפקדת כי אני בוכה כל הלילה ולא מצליחה להוציא את עצמי מהמיטה זאת לא סיבה רפואית לא להגיע להרצאות. אני מרגישה נכה בעולם שאין בו מקום לנכים כמוני. אנשים צריכים סיבה לדיכאון. הסיבות האפשריות הן אולי בילדות שלי. אבל אם מישהו אומר שיש לו סרטן אף אחד לא מחפש סיבה. אני כותבת כאן יותר בשביל לפרוק את התסכול. תודה על האפשרות הזאת. קראתי בוויקפדיה על התאבדות אגואיסטית - אדם שחש שחייב להצליח בכוחות עצמו.התאבדות כזאת נובעת מרצונות נרקיסיסטים שלא מומשו מצחיק, הסובבים של אותו אדם לא אגואיסטים? אולי אם הם היו תומכים הוא לא היה חש כך ומתאבד.

היי רינה אני קוראת פה בפורום ואני ראיתי את ההודעה שלך. תנסי לחשוב כמה נפילות היו לך בשנים האלה? כשנמצאים בדיכאון הרבה פעמים הדברים נראים הרבה יותר גרועים ממה שהם. האם באמת היו הרבה נפילות והן היו כה עוצמתיות? האם כשאת לןקחת תרופות את מרגישה יותר טוב? אולי צריך להחליף לתרופה אחרת/להוסיף תרופה נוספת? האם הנפילות קרו לאחר הפסקת תרופות מיוזמתך? האם בטיפול את מתמקדת בחוזקות שלך ומתכננת מה את יכולה לעשות עם הכוחות שלך? צעד אחר צעד ולא לתכנן תכניות גרנדיוזיות. מקווה שנתתי לך כיווני חשיבה ותמשיכי לשתף.

אני לרוב מנהלת חיים רגילים. אני שנים בטיפול. לפעמים פעם בשנה ופעמים מספר פעמים יש לי נפילות מאוד חזקות.ליאת, קשה לי להסכים איתך שאפשר לנהל ככה חיים רגילים. נתנו לי איבחון נוסף מלבד הדדיכאון ועוד כמה הפרעות אישיות גבולית. אני יודעת מה זה אומר. אני לא מסכימה עם האיבחון. ואני חושבת שרפואה של היום לא יכולה לתת מענה. וגם לא מסגרות פורמליות כמו אוניברסיטה ומקומות עבודה. יותר קל לתת לייבל למישהו. והאמת אני בעצמי מאוד מתביישת בהתקפי דיכאון שיש לי. זאת לא הפרעה שמוכרת כמו הפרעות כשב וריכוז למשל. לגבי התרופות - רוב התרופות הפסיכיאטריות הן ניסוי וטעיה. הרופאים לרוב לא יודעים למה זה פועל בצורה זו או אחרת. reuptake של סרטונין אמור לפעול לאחר מספר שעות, אבל תרופות אנטידכאוניות פועלות לאחר מספר שבועות או חודשים. תופעות לוואי של תרופות אפילפטיות לעתים כלכך חזקות שמשתמשים בהן כתרופות ולא נגד אפילפסיה. אני קראתי כלכך הרבה על הרכב ופעולה של כל תרופה. האם אני רואה דברים באור שחור. ייתכן. עם זאת אני מחזיקה מעמד. אני לומדת ועובדת. אני פשוט רוצה לפרוק את הכעס ותסכול על כך שאני לא מתאימה למסגרות הרגילות. אף אחד לא אשם בזה. אני יודעת. אני גם לא מאשימה איש. ואני מאוד מודה על התגובות. פשוט אל תשכנעו אותי שזה קל. היה יותר קל לשרוד אלימות מאשר לשרוד כאב נפשי (מניסיון). ושוב תודה רבה על האתר!