עד כמה לספר

לא אחת אני שואלת את עצמי האם צריך לספר למטפלת הכל, לפרטי פרטים. האם לא הגיוני להשאיר גם קצת רק בשביל עצמי? עד היכן לפרוץ את הפרטיות? אני כמובן לא מתכוונת למשהו קריטי בטיפול, כמו לחשוף משאלה שמטרידה ומקשה על התפקוד היומיומי, לחשוף טראומה שמשפיעה על החיים או לדבר על דברים שמטרידים אותנו ושבגינם הגענו לטיפול. אני מתכוונת שאם כבר חשפתי את הקושי והוא ידוע למטפלת (והוא גם ניכר ביחסים בינינו, בתוך הטיפול)ואנחנו עובדים על אותו קושי, אז האם יש צורך לספר על כל מקרה דומה שבו עלה הקושי עם אנשים נוספים במהלך החיים או שדי בהבנת הקושי ובעיבודו? אתן דוגמה: אם לאדם כלשהי יש בעיה עם דמויות סמכות, הוא סיפר על שתיים או שלוש סיטואציות כאלה למטפלת + גם בתוך הטיפול הקושי הזה משתחזר, האם כדאי לאותו אדם לספר על עוד מקרה שמאוד מאוד הביך אותו (התנהגותו היתה מביכה ביותר) או שדי בכך שהבעיה הובנה והיא מעובדת בטיפול. במילים אחרות, האם כדי לשמור על האגו, רצוי לשמור כמה דברים לעצמנו או שראוי לספר את הכל (לרוקן את הכוס לגמרי) משום שמדובר במערכת יחסים אינטימית? האם לדעתכם לא לספר הכל לפרטי פרטים זה מעיד על פגיעה ביחסים או שמא זה לגיטימי? אני, באופן אישי, אדם מאוד פתוח, ומאוד קשה לי עם זה שאני לא משתפת עד הפרט האחרון. מצד שני, גם חשוב לי לא להיות מכופפת לגמרי, לשמור על האגו. בגדול, אני רואה באי חלוקת המידע בשלמותו משהו שהוא בסדר. אני חושבת שאין אדם בעולם שחולק הכל עד הפרט האחרון. אבל בגלל שאני רואה את עצמי כפתוחה, אז חוסר שיתוף מלא, טיפה'לה מציק לי. איך זה אצלכם? עד כמה אתם חולקים וכמה מרווח אתם משאירים לפרטי? אשמח לשמוע.

הי נועה, אני חושבת שזה תלוי בך, עד כמה את רוצה לשתף, אין צורך לשתף בהכל וכן יש צורך גם להשאיר לנו את המרחב והפרטיות...גם אני אדם פתוח שמספר הכל אבל יש לי דברים שנשארים אצלי וזה בסדר, אם זה מרגיש לך לא נוח אז כמו תמיד אפשר לדבר על כך עם המטפלת :)

היי נועה לי אישית קשה לספר ולחשוף דברים, שמרתי המון שנים הרבה מאוד דברים ועכשיו התחושה היא שזה מתפוצץ ואין מקום יותר לשמור. בטיפול אני מספרת, לאט אבל מספרת (האמת שאני ממש גאה בעצמי מגודל החשיפה יחסים לארבעה חודשים של טיפול) אבל עדיין לא הכל אני מספרת. אני עדיין שומרת דברים לעצמי, לא בגלל עניין של אגו וכדומה אלא בגלל שקשה לי, אני נבוכה, מפחדת מה היא תחשוב עליי,מתביישת, מרגישה אשמה לגבי דברים מסויימים, בעיקרון אני מאמינה שבטיפול לא אמורים להיות סודות, צריך כן לשתף ובהכל, כל מקרה יכול לתת עוד אור ותובנות ולסייע לטיפול ולכן גם אם נדמה לך שכבר סיפרת משהו דומה, עדיין כל מקרה ייחודי לו ולכן כן הייתי ממליצה לספר, בייחוד שאת אומרת שאת כן בן אדם פתוח. מקווה שעזרתי בהצלחה

היי, אני מרגישה בטיפול שלי שאני מספרת יותר מדי או שיותר מדי קל לי לספר, וזה מה שמטריד אותי. אני קוראת שלאנשים קשה לשתף לפעמים בטיפול, ואילו אני מוצאת את עצמי אומרת מהר מאד, גם בטיפול חדש, דברים עליי או מקרים שקרו. איני מבינה מדוע כך הדבר אצלי, ודווקא כן הייתי רוצה שתהיה לי מידה מסויימת של קושי כדי שלא אפלוט כל דבר כל כך בקלות. פעמים רבות אני מוצאת את עצמי חושבת בדיעבד על שיחה עם המטפלת, ומרגישה רגשות אשם שאמרתי יותר מדי ושלא הייתה לי בעיה בכלל. ישנם דברים שאני מעדיפה לא להגיד לא בגלל שאני מתקשה לאומרם, אלא רק מתוך רצון לשמור שלא הכל יהיה אצלה. מה שקשה לי ואני כמעט ולא משתפת אותה זה דווקא ברגשות שלי או במחשבות שונות עליה, במיוחד מהפן החיובי, שזה דבר שאני לא מסוגלת לראות את עצמי עושה, וזה אולי מה שהכי חשוב להגיד, לא כך?

דווקא נשמע לי בסדר גמור שאת מוציאה בקלות את כל מה שכואב ומציק...מעניין אם את ככה עם אנשים בכלל? או רק בטיפול? ז"א את בדרך כלל אדם שקל לו יותר לשתף? לגבי הרגשות עלייה, מחזקת אותך במה שאת כבר מבינה לבד- זה באמת חשוב לשתף, למרות שאני מאוד מבינה את הקושי...גם לי זה קשה למרות שכבר הצלחתי להוציא משהו מזה...

אני בתחילת הטיפול הייתי ביישנית, מסוגרת, לאט ובהדרגה התחלתי להפתח והיום אני מספרת כמעט הכל (אלא אם לא מתחשק לי). עבורי זו פינה יקרה מפז בה אני יכולה להיות חופשיה ולאמר את כל אשר על ליבי, (מה שאני לא עושה מול חברי\משפחתי, שם תמיד תהיה שיפוטיות ופידבקים שמגיעים ממקום של אגו). אני מניחה שזה אינדבידואלי ויש כאלו ששמירה על כמה דברים פרטיים רק לעצמם משמעותית וזה בסדר.