30!!!!!!!

היי, בעוד 3 חודשים אהייה בת 30!!!איך זה קרה? איפה כל השנים? לאן הן ברחו, נעלו להן? אני זוכרת שהייתי צעירה בת 15,16,17...איך פתאום 30???אני מרגישה לאחרונה מועקה מעצם העובדה שאהייה כבר גדולה, זהו אני נפרדת רשמית מהילדות, התבגרות,מפחיד לי. ניסיתי להבין ממה אני בדיוק מפחדת, והבנתי כמה דברים, ראשית אני מפחדת להגיע לגיל כזה שכבר לא יהיו אנשים שגדולים יותר ממני שנותנים לי חסות, אני רוצה להישאר ילדה קטנה ולדעת שיש מי שיטפל בי במידת הצורך,נגיד כשאהייה בת 50 אני לא אמצא מישהו שגדול יותר ממני שיכול לעטוף, להגן, לטפל...אולי אני אוכל לגשת לפסיכולגית בת גילי אבל זה יהייה קשה כי קיים בי צורך שמי שיטפל יהייה גם מבוגר יותר ממני, כאילו דמות הורית, סמכותית שתכוון, ממש כמו אמא שמכוונת את הילד. דבר שני, אני לאחרונה התחלתי לפחד מהמוות של עצמי, לא חשבתי על זה לפני ורק בחודשים האחרונים התחלתי לחשוב שאני לא רוצה להיעלם מהעולם הזה, מפחידה אותי המחשבה שאני לא יהייה פה יותר וככל שאני מתבגרת זה הרי מתקרב, ודבר שלישי מפחידה אותי המחשבה על כל מיני שינויים גופנים שיתחילו להופיע, כמו קמטים וכדומה. אני יודעת שאני "רק" בת 30 ועדיין חושבת על הדברים האלו. אני בטיפול בגלל דברים אחרים, אני מתלבטת אם להביא את זה לטיפול, ניראה לי קצת חולני מידי!!!

היי גיתית , גם אני ממש אוטוטו שם בגיל הזה המפחיד.. ומאוד התחברתי לכל מה שכתבת- גם אני מרגישה הרבה יותר קטנה וצריכה את "הגדולים" שהיו שם...חוץ מהעובדה שזה שאני אעלם יום אחד מהעולם מאוד משמח אותי אלא המחשבות שמרגיעות אותי ...

הי גיגית! סתם שאלה: בגיל חמישים את עדיין רואה את עצמך מחפשת פסיכולוגית? למה? למה את חושבת שעשרים שנה הבאות לא יכולות לשחרר אותך מזה? זה מה ש'תפס' אותי בהודעה שלך. וחוצמזה המון מזל טוב!!! אושר ושמחה נחת ורוגע ושלווה פנימית. זה מה שאני מאחלת לעצמי כל הזמן, ועכשיו גם לך. אגב, חגגו לי שלושים לפני שנתיים - אבל גמני מרגישה עדיין ילדה קטנה שמחפשת לה 'אמא' שלא היתה לה אף פעם...