סיום מפתיע לטיפול?

שלום, הגעתי לטיפול אחרי הרבה מאד התלבטויות ושנים של המנעות מכך.(מרב פחד מ"טיפול"). ככל הנראה יש לי פוסט טראומה מורכבת ומתמשכת.(להבדיל מטראומה על רקע ארוע בודד. אצלי- זה על רקע חיי מהילדות-בגרות וכ'ו).- יש לי גם מה שמכנים"חרדת נטישה". נדדתי בין מס' מטפלים שונים-רק לפגישות הכרות,כאשר לא רציתי אף אחד. עד שהגעתי לפסיכולוגית שלי כיום. כבר בפגישה הראשונה,ומייד לאחר הפגישה השנייה- ידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי כ"כ הרבה זמן. לאט לאט, התפתח ביננו קשר מאד מאד חזק ומאד מיוחד. ואף יוצא דופן במובנים מסויימים. (אני יודעת עליה הרבה, ללא כוונה מצידה. זה פשוט משהו שקרה, ובנה גם אמון בינינו, אבל כנראה שזה גם מזיק- עכשיו). בסה"כ אני אצלה בטיפול כשנה וחמישה חודשים. כרגע, אני אבודה. בצורה שאין לי אפילו מילים שיתארו את עוצמת חוסר האונים, הפחד, האימה, הייאוש והדכאון שאוחזים בי כבר שבוע ולא מרפים. אנסה להסביר מה קרה: היא בהריון.(באופן די פתאומי ולא צפוי). היא הודיעה לי שאמורה ללדת בעוד 5 חודשים, ולצאת לחופשת לידה של 3 חודשים-בהם לא יתקיים טיפול או קשר בשום צורה שהיא. מעבר לזה,הבעייה הגדולה באמת:היא אמורה לעזוב את הארץ מס' חודשים בודדים לאחר חזרתה מחופשת הלידה. רק אני ( מבין מטופליה) מודעת לעובדה זאת, וזה רק בגלל הקשר המיוחד הזה ביננו. (עוד פרט "שנחשף" בגלל אופי הקשר ביני לבינה במהלך הטיפול). הידיעה הזאת עכשיו היא קללה עבורי. לולא ידעתי-אני בטוחה שלא הייתי מגיבה וחווה את כל מה שקורה לי עכשיו. בהתחלה-דיברנו על זה. רציתי כבר לעזוב- באינסטינקט ראשון. אך היא אמרה שכדאי שנמשיך. ושהיא תחזור וכ'ו. ושייתכן גם שבגלל הלידה נסיעתה תדחה בשנה- אחת נוספת, והיא לא תסע כמתוכנן-לאחר החזרה מח.הלידה שלה. לאור תגובתי הקיצונית, היא עכשיו אמרה שכדאי שנתכונן לאפשרות של פרידה בעוד 5 חודשים- כשתצא לחופשת הלידה, כי כרגע אין לה שום יכולת להבטיח אם היא תשאר בסוף שנה נוספת בארץ, או תעזוב לחו"ל. היא תדע זאת רק בהמשך. היא גם אמרה שאם ההריון יסתיים לא טוב מסיבה כלשהי ( וזה משהו שקרה לה בעבר. ושוב- גם אז, רק אני ידעתי. בגלל הקשר המיוחד ביננו. רק שאז הטיפול נמשך לאחר העדרות של בסה"כ שבוע מצידה. כי זה היה גם שלב מאד מאד מוקדם בהריון),ולא יהיה תינוק, אז היא כן תעזוב לחו"ל כמתוכנן. -3 חודשים לאחר חזרתה מחופשת הלידה. ואם הכל יהיה בסדר, אז אולי כאמור היא לא תעזוב מייד, אלא רק כעבור שנה. אני הגבתי קשה מאד לכל זה. רציתי לעזוב מייד כששמעתי. אך היא שכנעה אותי להמשיך ולבוא ולדבר על זה. זה לא עבד. זה רק החריף את מצבי. כי עכשיו נוצר ביננו חוסר אמון אני הגבתי ב"מבול" של מיילים וסמסים, ובסערת נפש גדולה. ( אם כי מיילים וסמסים היו חלק מהקשר הקבוע שלנו בין פגישות, רק שהמינון לא היה כזה גבוה. אלא מינון מקובל על שתינו). וגם בשיחות טלפון-בגלל מצבי הקשה לאור הגילוי. הגבולות הטשטשו. אני מרגישה פגועה מאד, בלי אמון, ובלי תקווה. ( היא- אולי כועסת עלי, אולי מאוכזבת..). אני הולכת לישון בוכה, וקמה בבהלה ממלמלת את שמה: "אין לי יותר את ***-שמה. מה עושים?? לראות מישהי כ"כ אהובה שהייתה מקור התקווה שלי לשינוי בחיים, שהייתה אשת הסוד שלי, ולדעת "שפוף" עוד 5 חוד' לא אראה אותה שוב לעולם. מאז שהיא סיפרה לי-על ההריון הפגישות מתנהלות רק סביב זה. אני לא מדברת על שום דבר אחר שקורה לי בחיי, ועל הבעיות שלי. כי זאת כרגע הבעייה שהכי הכי מציקה לי.והיא מצידה רוצה "לסדר" קודם את המסגרת ביננו לפני שבכלל נוכל להמשיך בטיפול. ( היא לא רוצה יותר קשר בין הפגישות- אם כי זה קיצוני עבורי- כי לזה היא הרגילה אותי כל השנה עד המשבר הנוכחי, היא מתעקשת על עירוב אדם נוסף- כגון חבר/ה לשעת הצורך- עבורה, וגם פנייה לפסיכיאטרית- מה שבעבר כבר עשינו פעם לבקשתה, אך אז אותה פסיכיאטרית התרשמה "לטובה" מהקשר ביננו, ואמרה שלדעתה אין צורך במעורבות שלה בטיפול שלנו. גם לא תרופתית- וכן-יש לי התנגדות חזקה לזה). מעולם לא הייתי בדכאון לפני הטיפול, מעולם לא אושפזתי, לא לקחתי תרופות, ולא פגעתי בעצמי. רק שכעת- לאור המצב, אני חווה כאב נפשי איום, ופגיעה, ואני גם שונאת אותה וגם אוהבת אותה מאד, ולא יודעת מה כדאי לעשות במקרה כזה: האם להמשיך איתה בתנאים החדשים שלה למסגרת? שאני מרגישה לא בנח מהם- כי זה באילוץ? האם כדאי כבר עתה למצוא מטפלת חלופית כי אני "לא ילדה" והמטרות שבגללן הגעתי מלכחתחילה לטיפול לא הושגו בכלל.- וזה פשוט כי הן מצריכות יותר זמן. מצד שלישי: אם היא בסוף לא תסע מיידית עם חזרתה מחופשת הלידה, והנסיעה שלה תידחה לשנה שלמה? אני אוהבת אותה ותלויה בה!!!! מה לעשות? אנחנו כן מדברות, אבל המצב מורכב, ואשמח מאד לשמוע דעתך.

וואו! אני קוראת ומתחלחלת.... איזה כאב! עכשיו נכנסתי לחרדות נוראיות. אולי זה יקרה גם לי? את כאילו מגשימה לעצמך את "חרדת הנטישה" שמלווה אותך כל הזמן. הנה ...זה קורה לך גם איתה! את חייבת לדבר איתה על זה פתוח! לומר לה מה את מרגישה עכשיו. לבקש ממנה שתעזור לך להכיל את הפרידה / את השינוי. זה נורא קשה. אני לא יכולה לדמיין מה עובר עליך, כי כשאני מנסה - אני מרגישה כאב חד בחזה. תהיי חזקה! את חייבת לצמוח מזה. לגדול מזה! אל תישברי! תשמרי על עצמך! החיים שלך הכי חשובים מהכל. אולי גם היא במצב של חוס ראונים כלפייך, אבל מבין שתיכן - היא בעלת האחריות למצב, ותני לה להוביל את המהלך, ותשתפתי אותה במה שאת מרגישה בו. מאחלת לך המון המון כוח!

היי אנה, אני לא כותבת בפורום וקוראת מדי פעם. ההודעה שלך עוררה בי צורך חזק לכתוב לך שכן עברתי מקרה מאד מאד (באופן מוזר אפילו) דומה. הייתי בטיפול מספר שנים אצל מישהי מדהימה וידעתי עליה יותר ממה שהיה צריך. היא נכנסה להריון והודיעה לי על כך כחמישה חודשים מראש. מאותו רגע, דברים מאד השתבשו כיוון שהריון של מטפלת מעורר הרבה רגשות (יש "אדם" נוסף בחדר, קנאה, חופשת לידה וכו'). המשכנו בטיפול. איכשהו עברנו את ההריון ואת חופשת הלידה (היא הסכימה לראותי אחרי תקופה יחסית קצרה ואפשרה התכתבות באותה תקופה במינון שהיה מקובל על שתינו). לאחר שחזרה לא עיבדנו את נושא ההריון והלידה ונושאים נוספים שהיו קשורים בכך שידעתי עליה דברים שחבל שידעתי. הדבר הוביל לבעיות בקשר, מצוקה גדולה מאד והקשר הפך למזיק במקום למועיל. היא לא איפשרה יותר תקשורת בין מפגשים (למרות שהמינו היה נמוך מלכתחילה) וביקשה לערב אנשים נוספים. הסכמתי. אבל הקשר הפך בעייתי ומאכזב. החלטתי לעזוב ובמקביל היא הודיעה שהיא עוזבת את הארץ לשנה. עזבתי בלי תהליך פרידה מתוך ידיעה שיקשה עליי להיות אצלה כשאני יודעת שהפרידה קרבה. זה הדבר הגרוע ביותר שיכולתי לעשות. תהליך פרידה הוא חשוב נורא נורא. עד היום, אני מעבדת עם המטפלת הנפלאה שלי את הפרידה מהמטפלת הקודמת (ועברו כבר מספר שנים). אני מציעה לך להישאר להיפרד, להתאבל. בנוסף, אם את מרגישה שלא הגעת למטרות שלך, לחפש מטפל/ת אחר/ת. הייתי בטוחה שאין תחליף לאותה מטפלת. היא הייתה מיוחדת ונורא אהבתי אותה. באמת לא האמנתי שאמצא מישהי שאוכל להתחבר אליה שוב ושתבין ותכיל אותי. אבל מצאתי. העיקר - לדבר על כל הרגשות שלך בתוך הטיפול! זה כל כך חשוב. בהצלחה ותהיי חזקה

הי, ותודה לך ולכולן על התגובות. אני עדיין נפגשת איתה, וכרגע היא עדיין לא יודעת אם מדובר בהפסקה "רק" לחופשת הלידה, כשלאחריה תחזור למשך שנה, או שמדובר בפרידה מוחלטת. פשוט כי היא בעצמה עדיין לא יודעת מתי תעזוב את הארץ. בטח בזמן הקרוב- כבר תדע. בכל מקרה, רציתי לשאול: היא הציעה שאפגש עם המדריכה שלה- כשתצא לחופשת הלידה... האם זה לא קצת מוזר? בכל זאת היא הרי המדריכה שלה. ומן הסתם היא בטח יודעת עלי הרבה מבלי שאני אפילו פגשתי בה. אני די מיואשת. כבר לא יודעת מה לעשות. נמאס לי להיות במצב הזה של חוסר וודאות מצד אחד, ותלות מצד שני. לא רוצה לחוות כאב וסבל, כי גם ככה "יש לי מספיק על הראש" משלי... כולה שנה וחצי בטיפול, שאמור היה להיות ממושך ובלי שעון חול מעל ראשי, כי הוא דינאמי. ועכשיו אני מרגישה כאילו הכל התהפך לי. הבעיות שלי- נותרו כמו שהן. שאיתן באתי. אבל לפחות הייתה לי אז תקווה שהנה אני בטיפול, וביחד איתה אוכל לשנות את חיי ולהשיג את מה שחסר לי. יש קולות שקוראים לי לעזוב כבר עכשיו,בפרידה מסודרת, אבל לא לקחת 5 חודשים שלמים. ויש קולות שאומרים לי להשאר, כי אולי היא תחזור מהחופשה ונוכל להמשיך. ואני? מבולבלת. הראש- אומר ככה, הלב- אחרת. לא יודעת מה נכון. פוחדת שאתרסק בסוף. וחוץ מזה, 3 חודשים של חופשה כשבהם יש נתק מוחלט ביני ובינה, ואני עם מטפלת מחליפה, זה לא הרבה?? ליאת- אשמח אם תוכלי לענות לי מנסיונך האישי- אם יש לך כזה, או ע"פ חוות דעתך - ליבך, מחשבותייך וכ'ו. תודה שוב,