זקוקה לעזרה

ליאת וכולם שלום, אני במצוקה רגשית. לא יודעת מה לעשות. בעקבות כמה ארועים מלחיצים ותקופות מלחיצות שקרו לי בשנים האחרונות (7-8 שנים) התחלתי להסתגר קצת לתוך עצמי. כלפי חוץ אני עדיין אותו אדם. אנשים לא חושבים שעובר עלי משהו בכלל. השבוע קרה לי משהו שלא קרה לי אף פעם בחברה. קיבלתי התקף חרדה ליד חברה קרובה שלי. היות ואני מכירה את התחום ואת התופעה (היא קרתה לי בשנתיים האחרונות 5-6 פעמים) הצלחתי להתגבר על ההתקף בלי שהיא תשאל. אחרי שהיא הלכה התפרקתי לגורמים. ההתקף היה מלווה חוץ מבדפיקות-לב, בהרגשה שאני משתגעת, ושלא אצליח להחזיק מעמד, גם בבחילה קשה ובתעוקה חזקה מאוד בחזה. (התקף חריף יותר ממה שאני מכירה על עצמי). מאז... החרדות לא עוזבות אותי. הדיכאון הסמוי כנראה רק התגבר, ואני כל הזמן בתחושה שאני לא מחזיקה מעמד ותכף אקרוס נפשית או גופנית. (היו לי בשנתיים האחרונות גם תקופות של מחשבות טורדניות, אך התגברתי על רובן עם עצמי, באמצעות שכנוע עצמי שאסור לי להיכנע לרצון לעשות טקסים ועוד). אני בטיפול מזה שנה. טיפול פסיכודינמי. המטפלת שלי היא גם בנוסף פסיכואנליטיקאית. ונראה לי שהעובדה הזו משפיעה על סגנון הטיפול. לפני כמה שנים בעיצומה של תקופה קשה בחיי הייתי אצל מטפלת אחרת. קוגניטיבית. הייתי אצלה במשך חודש ועזבתי. היא היתה אכפתית ומקסימה. נראה לי שעזבתי בגלל שנבהלתי מעצמי וגם כי קיוותי שאצליח להתמודד עם עצמי. השאלה שלי היא קצת מסובכת. אני מרגישה שטיפול פסיכודינמי עכשיו יכול לערער אותי. יותר ממה שאני מעורערת. אני כבר לא יודעת אם הפחד להשתגע הוא מציאותי או לא. אך ההרגשה שלי היא שהאישיות שלי כל כך שבירה, שאני מפחדת על עצמי. התחלתי לחשוב לחזור למטפלת הקודמת שלי. אני מרגישה שטיפול קוגניטיבי אולי יותר נותן כוחות התמודדות, וטיפול פסיכודינמי פותח דברים שיכולים עוד יותר להכניס אותי למקומות גרועים. המטפלת שלי הנוכחית, לא יודעת מכל מה שכתבתי פה. לקח לנו הרבה זמן להתקרב. ורק בשבועות האחרונים התקרבנו קצת יותר. היא יודעת שיש נושאים שמציקים לי ושלא פתחתי. לא נראה לי שהיא מדמיינת שאני בכזה מצב רגשי. (כמו שמכולם אני מסתירה. קל לי להסתיר כי לכולם נראה שהחיים שלי די אידאליים מבחינה חיצונית). אני יודעת שאצטרך לפתוח את זה מולה וליידע אותה באחת הפגישות הקרובות. (אני קצת מפחדת שהיא תיבהל שאני ככה ולא אמרתי לה או לחילופין תתעקש שהיא גם יכולה לטפל בי בזה למרות שזו לא השיטה שלה). מאוד קשה לי לחשוב לעזוב אותה עכשיו. מצד שני מאוד קשה לי גם להיות במקום שקורא לתלות, רגרסיה ועוד דברים דומים כי אני מרגישה במקום מאוד שביר. חשבתי אולי לשאול אותה על אפשרות שאחזור למטפלת הקודמת שלי ובמקביל אמשיך אצלה? זה פתרון הגיוני? אני לא יודעת אם כל הדברים שכתבתי הם סתם הנחות שגויות (סוגי טיפול שמשפיעים בצורה כלשהי ועוד) אך אני מקווה שתוכלי ותוכלו לעזור לי בנושא. תודה רבה וסליחה שיצא מבולגן ואולי לא ברור.

ליאת היקרה, תודה. הפחד הוא להשתגע, אך בעיקר גם הפחד שהלב שלי פיזית לא יעמוד בעומס של הרגשות והלחצים. כך לפעמים אני מרגישה. האם זו הרגשה שגם שכיחה בהתקפי חרדה? אני אשמח אם תוכלי לומר מילה לגבי טיפולי CBT. אני יודעת שכל המחקרים מדברים שהם הטיפולים שעוזרים בחרדות. אני מסכימה עם מה שכתבת בסיום: "גם אם בדרך זה קשה". השאלה אם אין דרך להוריד את הקושי כשהולכים לטיפול קוגניטיבי? אני לא מכירה את הגישות לעומק. אך נשמע לי שיש דרך קלה ודרך קשה אז למה ללכת בדרך הקשה? או שאולי אנשים מטפלים קודם בטיפול קוגניטיבי בסימפטומים ואז עוברים לטיפול פסיכודינמי? כי הסימפטומים מאוד קשים ומייאשים. אולי השאלות שלי קצת חוזרות על עצמן. אך עדיין לא הבנתי מספיק. אשמח להתייחסותך. אם זה אפשרי לבקש.

התקפי פאניקה קשורים מאוד לשליטת יתר, כלומר, ניסיון מצוין בד"כ, להתנהל כאילו "עסקים כרגיל", לשים מסכה של אני בסדר ובפנים להרגיש כאוס. כשרותח ורותח כל כך הרבה זמן, השסתום משתחרר, יותר נכון, מתפוצץ ואז החרדה יוצאת החוצה במלוא עוצמתה. טיפול דינאמי יכול להיות מעולה דווקא במקום הזה, כדי לטפל במה שקדם לסמפטום: הדיכאון, המחשבות הקשות וכו'. אבל אם הסמפטום - ההתקפים לא יפסיקו ותמשיכי מאוד לסבול מהם, סדרת פגישות של טיפול התנהגותי קוגניטיבי יכולות, לפעמים די במהירות, לעזור לך ללמוד לנהל את ההתקפים. כלומר, לעבור משליטת יתר (- לשחק כאילו הכל בסדר) לשליטה עצמית (-ניהול החרדה). אם המטפלת שלך יכולה לעזור לך בזה באופן ממוקד, בתוך הטיפול הדינאמי, ויש לא מעט מטפלים דינאמיים שיש להם גם ידע, לפחות בסיסי בCBT, זה יכול להיות נהדר. אם לא, הפעם בשונה מליאת, אני חושבת שאפשר לחשוב על "בוסט" קצר של CBT ממוקד במקביל לטיפול, כל עוד מתאפשר קשר ישיר ותיאום בין שתי המטפלות במהלך התקופה הזו. אני כותבת את זה כי אני יודעת שהתקפי פאניקה יכולים להיות סיוטיים למי שסובל מהם ויש כלים טובים, התנהגותיים וקוגניטיביים להקל בזה. נראה לי שקשה עד בלתי אפשרי, לעיתים, להתמסר לטיפול הדינאמי בשעה שבחוץ יש הפצצות חרדה בלתי נסבלות. זה משול בעיני לניסיון לנהל שיחת נפש תחת הפגזה... עוד רעיון, הוא לנסות באופן עצמאי, כפי שעשית עד כה, לנהל את החרדה. ישנו ספר מצוין שנקרא: חרדה ופאניקה שיכול להועיל מאוד, אבל הייתי מנסה זאת רק תוך שיתוף, בכל מקרה, את המטפלת הנוכחית.

תודה על ההסבר. מאוד הזדהיתי עם הדימוי שלך על "לנהל שיחת נפש תחת הפגזה". מדוייק ומשקף בדיוק את התחושה. אני משערת לעצמי די בוודאות שלמטפלת שלי אין ידע ב-CBT. וגם אם היה לה היא כנראה לא תשמח לעשות בו שימוש. לא רק בגלל שהיא פסיכואנליטיקאית, אלא בעיקר בגלל שכמה פעמים שהזכרתי במהלך הפגישות את הגישה של CBT/DBT היא הגיבה בצורה שגרמה לי להבין שהיא לא מחבבת אותן במיוחד. כך שכנראה אאלץ להסתפק בטיפול במקביל. אגב, אני לא יודעת אם את אשת טיפול בעצמך או לפחות מישהי שמכירה את התחום מקרוב, כך נשמע. בכל מקרה, שמחתי על תגובתך.