למה אני מרגישה ככה?

זה קצת מסובך, אבל אני אנסה להיות אמציה לפחות כאן. כל פעם כשאני חוזרת ממנה, אני מרגישה אכזבה. אכזבה שלא הצלחתי להתקרב אליה, לספר את הסבירם שמציקים ליבאמת, לתת לעצמי להיות במקומות הלא ברורית איתה יחד. כבר תקופה ארוכה מאוד מאוד זה ככה. הולכים מסביב.... בלי לגעת בעצם העניין. לפני כמה חודשים גיליתי תוך כדי טיפול על התעללות קשה שעברתי מאנשים מאוד קרובים בילדות. המחשבות שלי מאז כמעט אובססיביות סביב אהבה ומין - כאילו שני הדברים הללו חייבים להיות כרוכים יחד עם כאב עצום. גם היא 'נכנסת' לי לתוך העירבול הזה. אני יודעת שאני לא נמשכת אליה מינית, ואני ממש לא במקום הזה! אבל אני כן רוצה שהיא תיגע בי. רוצה להרגיש אותה. רוצה להיות תינוקת חסרת אונים כזאת שנמצאת לה על הידים. ממש פיזית. בא לי להיות חשופה הכי שאפשר ולהרגיש שהיא מכילה אותי ככה. אין לי בעל. אני גרושה. וחיה לבד, וכמעט עשר שנים לא נגע בי מישהו. האמת, שאני יודעת שגם זה משפיע, כי יש בי רעב עצום למגע אוהב. אבל אני מרגישה שאיתה - הדברים עמוקים יותר. כל פגישה אני חזורת ובוכה בתוך עצמי, כי אני יודעת שאני שואפת למשהו שלא יכול לקרות. היאלא תיגע בי, ולא תלטף אותי, ולא תראה לי רגשות חיבה מוחצנים גם אם היא מרגישה ככה. ולפעמים אני חושבת תוך כדי שאני אצלה, שבמקום לחפש כל כך הרבה מילים, אפשר פשוט להעביר במגע המון כוח, אז... למה לא עושים את זה? מה כבר הנזק היכול שיכול להיגרם מחיבוק אמיתי? חיבוק של אדם גדול למישהו שמרגיש כל כך חלש בפנים? אני לא מסוגלת לומר לה את זה. מתביישת מאוד. האמת שלאחרונה היא אמרה לי שהיא מרגישה שאני רוצה ממנה משהו יותר ממה שהיא נותנת לי, ושהיא מנסה לתת לי כל מה שהיא יכולה. ואני שתקתי. לא יכולה לומר לה, זה מרגיש לי מביך ופתטי. אבל אני מתייסרת כל פעם מחדש. ובמשך השבוע שוב אני מפתחת ציפיות שאולי הפעם היא 'רק' תניח עלי את היד.. האם אני רעבה לאוכל שלעולם לא אקבל אותו? גם אם יש לי חסכים וחסרים..... אני אמורה להתרגל לחיות איתם, בלי לנסות לקבל ממנה משהו מזה? איך מתגברים על רגשות כאלו? למה בכלל אני מרגישה ככה? למה הקושי הנפשי מתנקז לי למקום הפיזי והגופני הזה של מגע וקשר ומיניות, אפילו שאני לא לסבית או משהו כזה.... זה ברור לי. אז מאיפה כל אלו? יש לציין, שעם אנשים שאני אוהבת (גברים או נשים) יש לי מדי פעם מחשבות על שיגעו בי, ואפילו 'רק' טפיכת שכם כזאת' וזהו.. לא מעבר. אבל תמיד אני חונקת את המשאלות לב הכמוסות האלו. ואצלה זה מוגבר פי כמה. ליאת... תסיביר לי מה קורה איתי, ואיך ממשיכים מכאן. אני כבר לא יכולה את הסבל הזה! וסליחה שחפרתי כל כך הרבה...

את לא חושבת שזה מביך לומר לה כך? האם זו נקראת רגרסיה - שרוצים להרגיש כמו תינוקת גם במובן הפיזי? ועוד שאלה, שקשורה לזה, אני אתגבר ואשאל, (כי בפורם אפשר לשאול ועדיין להרגיש בטוחים) הרגשות מציפים אותי בהשתוקקות לחוש חוסר שליטה, כלומר - להישען על מישהו ולדעת שהוא ישא אותי על הידיים שלו - בלי שאצטרך לדאוג - זה גורם לילעשות דברים שעשיתי כשהייתי ילדה ואפילו נערה, ועכשיו כשאני בוגרת, כמו שכתבתי, זה קורה לי גם. כאילו אני לא חושבת באותו רגע כלום, אלא חייבת למלא את הצורך הזה, ואחר כך בוכה ולא מבינה למה זה קרה לי. וכדי להיות יותר ספציפית אני אכתוב לך (ואולי זה קורה או קרה לעוד מישהו?) אני שוכבת במיטה ומרגישה לחץ נוראי בלב, וחייבת להשתחרר ולהרגיש תינוקת ש'לא איכפת לה כלום' ונותנת לפיפי להרטיב את כל המיטה במקום ללכת לשירותים. באותו זמן שזה קורה לי, אני לא חושבת בראש, אלא הרגשות משתלטים עלי. ורק אחר כך אני בוכה שעשיתי את זה וצריכה לנקות הכל.... ולאחרונה זה קורה לי שוב. אני מרגישה שיש עלי עול עצום, ומשתוקקת להתרפות ולהתרפק. ויש לי עוד התנהגות שאני פוחדת שגם היא קשורה לזה, או לעבר שלי, שאני כמעט ולא יכולה להירדם בלי לאונן עם ויברטור, ומצליחה 'לגמור' רק כשאני מפנטזת על 'סתם גבר' חלומות שייקח אותי אליו, או שאני חושבת עליה... שהיא 'תשמור' עלי כמו אמא אמיתית. ובתקופות של לחץ אני הולכת למיטה כמה פעמים ביום ועושה את זה - וזה מרגיש לי חוסר שליטה - שאותו אני רוצה להרגיש והכלה והקלה... וכל זה. אני לא מסוגלת לספר את זה למטפלת. אני פוחדת שהיא לא תעריך אותי כמו שהיא עכשיו אולי, ותהיה בהלם מההתנהגות המוזרה והתינוקית שלי. אני גם מתביישת לומר לה שאני רוצה שהיא תחבק אותי, ותתן לי להרגיש באמת 'תינוקת'. אני כל הזמן מרגישה שרק זה באמת ירגיע אותי, וכל השאר זה רק 'לגרד' מסביב בלי לגעת במקום הכואב והנזקק באמת. מה את אומרת ליאת, על כל מה שכתבתי? תוכלי לפרט לי קצת מה אומרת הפיסכולוגיה על זה, כדי שאבין איפה אני עומדת על רף השפיות? יש לך עצה (או אולי למי שקרוא את המכתב שלי) איך אפשר לפתוח דברים כאלו עם מטפלת, בלי להרגיש כל כך מובכת ומושפלת? מה פסיכולוגית אמורה לעשות עם תופעות כאלו אצל המטופלת שלה? יש לציין שאני אדם 'נורמטיבי' לחלוטין. מתפקדת במשרה מלאה, אמא לילדה חמודה - ומנהלת בית למופת. כל הסבל הרגשי מודחק פנימ העמוק, ומוצא מקומות הזויים לצאת... ליאת, אני מתפדחת לשלוח את המכתב, ובכל אופן שולחת, כי המצוקה שלי גוברת על הבושה, ואני כל כך מחכה לשמוע מה יש לך לומר בקשר לכל זה. תודה רבה, את ממש: -לי-את :) ולכולם כאן....