לדפי

נהיה מסובך כבר למצוא את ההתכתבות למטה, אז הרשיתי לעצמי לפתוח חדשה... אז מה השתנה? שהלילה הזה אין אנו מפרשים כל מחווה, גירוד או מצמוץ כדחייה, וגם כשבאופן ממשי אני חווה דחייה (כמו אי קבלה למקום כלשהוא) זה לא ממוטט אותי, זה לא לוקח אותי ישר למקומות של חוסר ערך ושל אפסיות, אני כבר יודעת מה אני שווה :) ולגבי גבולות, ברגע שהערך העצמי שלי עלה ואני מקבלת את עצמי יותר, יש פחות צורך באידיאליצזיה וגם פחות צורך באימוץ ופחות צורך לחדור את הגבולות שלה (לדעתי הכינוי שלה היה אמטפלת). מרקס דיבר על פטישיזם של סחורות ולדעתי הגל אחריו על פטישיזם של האלוהים- שככל שהאדם מעצים את האל זה מקטין אותו והופך אותו לחסר יכולת וכו', אז נראה לי שזה תהליך דומה בטיפול... וגם יש לי הבנה יותר ברורה לגבי מהן פנטזיות, שאני לא באמת רוצה שיתממשו לעומת רצונות וצרכים שכן הייתי רוצה שיסופקו, והגבולות הם בלי ספק צורך מאוד חזק גם של המטופל. ולגבי עובריקו- אפשר לשנות את שמו למהממיקו? או שזה דומה לאליקו יותר מדי?זה קצת הורס... אני בהחלט זוכרת את החששות, אבל אף אחד מהם לא התממש, מיד היה לי חיבור מאוד חזק איתו ושחיתי באמהות כמו זרעון באשך (דג במים נשמע לי בנאלי מדי :) וגם בגלל שמהלידה בעצם הייתי חולה אז היה פיצול מאוד חזק שהמחלה והבית חולים הם כל הרוע בהתגלמותו ואליקו הקטן הוא כל המתיקות והטוב, והוא באמת אחד הילדים המקסימים. ואיזה כיף שאת בוכה! העצה היתה לשפשף את העיניים אחרי שנגעת בבצל, אבל אני מניחה שבכי אמיתי זה יותר טוב... וכמו אז אני עדיין שמחה שהיא לא מחבקת, זה היה יכול ממש להרוס. זה טוב שתישארי עם הפנטזיה ותוכלי לעבוד איתה ככה, ברגע שמממשים הופס היא "נעלמת" ומשנה צורה... ולגבי הלימודים למזלי שהייתי חרוצה וסיימתי הכל (כולל התיזה!) לפני הלידה ועכשיו שאני כבר כמה חודשים אחרי הכימותרפיה האחרונה אני מתחילה לחפש מקום התמחות. והדימוי שלך של לידה מחדש ממש מותאם, אני גם מרגישה ככה... ודרך אגב אני עדיין איתה ואנחנו כבר מדברות על סיום עוד כמה חודשים והפעם סופי כי אני כבר לא אכנס לעוד הריון ולא אחלה שוב (טפו טפו טפו) וגם את זה אני מצליחה לקחת בצורה טובה! ברור שזה לוקח למקומות של דחייה אבל היום יש לי את יכולת הבחירה לא לקחת את זה לשם, אלא להסתכל על הפרידה כמשהו הכרחי וחיובי גם ולראות ולהעריך את כל מה שעברנו ביחד... תגידי ולגבי האנליזה רציתי לשאול אותך, אחרי כל כך הרבה זמן בתדירות כזאת את מרגישה שממשיכים לעלות דברים או שאתן ממוקדות בנושאים מסוימים או שבעיקר בקשר בינכן? ומה עם שאר הבנות? עדיין קוראות? ביי דורותי

דורותי.. איזה כייף לראות אותך כאן ולקרוא אותך כל כך ברורה ורגועה. יש משהו מאוד חזק ומעצים בכתיבה שלך. עברת דרך ארוכה ללא ספק. ולשמוע את כל ההתקדמות הזו ושכל המסע הזה השתלם. מעורר הערצה. בחיי. וגם נותן המון המון תקווה. איזה יופי. מרגש. ודפי.. אני זוכרת שהיתה תקופהה שהכתיבה שלך כאן מאוד חיברה אותי אלייך ולמה שאת עוברת. אני לא יודעת אם את זוכרת אך יצא לנו להתכתב מעט. (כשכל הסיפור עם קצב נגמר..) והודות לך הרגשתי שאני לא לבד. זה היה לי מאוד חשוב בזמנו. טוב לקרוא אתכן בנות. שיהיה בהצלחה. ניצן

ודאי שאני זוכרת.. דברים כאלו לא שוכחים כל כך מהר.. דפי.

אני עדיין לא נרגעת..כשאני כותבת ד-ו-ר-ו-תי זה מרגיש לי כייף באצבעות עם כל אות שאני מקלידה. אני קוראת את דברייך ואני שוב אומרת שזה נשמע ש"נולדת מחדש" אם הבנתי נכון את אומרת שהערך העצמי שלך עלה."את כבר יודעת מה את שווה :)"ולכן את לא מתמוטטת מחוית דחיה וגם לא מפרשת כל דבר כדחיה. בנוסף, אין לך גם צורך לעשות אידיאליזציה או לרצות לאמץ אחרים ושוב -מהמקום שהגעת אליו ,המקום שאת יודעת מה את שווה. והערך העצמי שעלה גם מאפשר לך לשמור על הגבולות בינך לאחרים... והערך העצמי ,דורותי, =איך הוא עלה = ? יש לך איזשהו טיפ להעלאת הערך העצמי ? (לשפשף עיניים אחרי אכילת בצל ?) בצל..נזכרת שפעם מישהו אמר לי "תראי את הבצל,קליפה,ועוד קליפה,ועוד קליפה ,ועוד קליפה..עד שמגיעים לליבה.. והתהליך מלווה בדמעות.. " ואולי זה כל הסיפור של העלאת הערך העצמי על "רגל אחת"? ודורותי, אם ההודעה שלך היתה נשארת אדומה , היית נשארת שלווה ? לא היית מרגישה עקצוץ,גירוד או פרשנות של דחיה ? שאפו על הלימודים !מתה לדעת על מה התיזה שלך ? ולגבי האנליזה ,זה כמו ספירלה לכיוון פנימי וספירלה לכיוון חיצוני. אנחנו מגיעות שוב ושוב לדברים שדיברנו אך ממקומות שונים,ועדיין גם עולים דברים חדשים. לגבי הקשר בינינו ,זה כמו ספירלה לכיוון פנימה... :) חיבוק-דפי

על החיזוקים... ולדפי במילה אחת אני חושבת שמה שמילא אותי כל כך זה האמהות... ברור שנשארו עוד הרבה חורים וישנם עוד מקומות בהם הערך העצמי שלי נמוך, אבל בגדול אליקו הקטן היה החלק החסר בפאזל... דורותי