חוזקות

ליאת שלום, אני לקראת סיום טיפול ובפגישה האחרונה דברנו על חוזקות..והיא נתנה לי המון מחמאות כאלה..אני מרגישה שזה היה מכוון...מה כדאי לעשות בפגישות אחרונות???..האם רצוי לדבר על חוזקות, כמובן שזה יועיל לזכור שאני יכולה בלעדיה אבל אני מראה לה שאני יכולה בלעדיה ומספרת על דברים טובים שקורים והתחלתי כאילו להראות לה שהכל כשורה...אבל כיצד אתגבר על הכאב של הפרידה והפחד מלהיות לבד? נשארו שלוש פגישות סה"כ...וכל כך הייתי רוצה לנצל אותן לטובה..שיהיה משהו שיחזיק אותי גם להמשך ואני לא יודעת איך...או מה כדאי..והזמן אוזל מהר... אשמח גם לרעיון למתנה ולמשהו מיוחד שאפשר לעשות בפגישה האחרונה..אולי למישהוא יש רעיון???אני לא רוצה סתם פגישה... שמעתי שלקראת הסוף קצת חוזרים אחורה ואצלי זה לא ממש ככה להיפך פתאום אני רוצה להוכיח לה שהטיפול השתלם..שתהיה מרוצה ממני....לרצות אותה כאילו שהטיפול הוא בשבילה..שתראה שהיא הצליחה....מוזר...מהי הצלחה בטיפול? אם הושגו המטרות? או משהו אחר? יצא קצת מבולגן אבל מקווה שתוכלי לענות קצת....

שלום לך ילדת האביב, אני קוראת פה בשקט מהצד... מקווה שזה בסדר שאני כותבת לך, בקשר לרעיון למפגש האחרון: פעם המטפלת סיפרה לי על מקום מסויים (בטבע) לא רחוק מאיזור המגורים שלנו והמליצה לי לבקר שם. לאחר שהייתי שם וסיפרתי לה, היא שאלה "וראית את ה..." אמרתי שלא, פיספסתי, והיא אמרה (כנראה בלי לחשוב) "אה טוב, אני אראה לך את זה פעם"... זמן קצר אח"כ ביום הולדתה הבאתי לה מתנה צנועה, היא מאוד התרגשה ואמרה שהיא תחשוב כיצד היא תוכל לשמח גם אותי ביום הולדתי... אז עלה לי הרעיון שלכבוד יום הולדתי אבקש ממנה לצאת מהקליניקה ומשיגרת הטיפול הרגילה ולבקר במקום ההוא ושתראה לי את ה...מה שלא ראיתי... נשמע מוגזם? חשבתי לי שזו יכולה להיות חוויה מיוחדת מאוד שתשאר בליבי תמיד. לא ביקשתי את זה ממנה שכן תקופה קצרה אח"כ אמה נפטרה וזה לא היה במקום. גם כעת זה לא זמן מתאים אבל אולי לקראת סוף הטיפול (בעוד 100 שנים ;) אעז ואבקש. חשבי על כך, אם יש מקום מיוחד שאת אוהבת ואם היא תסכים להתנייד אל מחוץ לכתלי הקליניקה כמה מיוחד זה יהיה עבור שתיכן... בטוחה שתמצאי את מתנת הפרידה המתאימה :) בהצלחה :))

תודה רבה על הרעיון אינני בטוחה שזה באמת בר מימוש...ונראה לי שאני לא מעיזה כל כך לבקש כי אני רוצה להשאיר מקום לחזור אם אי פעם ארצה וזה קצת יפריע אולי...וחוץ מזה הקליניקה בשבילי היא מקום מעולה ואני מרגישה שם הכי טוב שבעולם!! תודה גם על השיתוף..

שוב אני, ליאת, האם הרעיון שכתבתי לילדת האביב בר מימוש? זה מותר?

הי ילדת האביב וגם מי שמעיין כאן, קראתיך, ואנסה לשתף באסוציאציה שלי לדברייך - ביום שישי שלפני כשבוע וחצי (15.6.12), בתכנית הבוקר "אלה החיים" בהגשת ליאת רגב, נערכה שיחה מרתקת בינה לבין פרופ' יורם יובל. מספר דברים מני רבים, שנאמרו על ידו (ואני רואה בהם קשר למה שתיארת) דיברו מאד ללבי. האחד הוא ש (ואני מצטטת את מילותיו מהשידור) "... מהרגע שאנחנו באים לאוויר העולם ונושמים את הנשימה הראשונה שלנו, אנו שואפים להתחבר. להתחבר לאדם אחר. כל התינוקות בעולם, כולל גורי היונקים, באים לעולם כשהם חסרי ישע. הם לא מסוגלים לשרוד לבד, הם חייבים אהבה של מישהו מבוגר מהמין שלהם, שזה בדרך כלל אמא, שידאג להם ויטפל בהם וישמור עליהם, יעזור להם להגיע לבגרות, ובגלל זה הקשר הקרוב והחם עם בן אדם אחר הוא לא מותרות בשבילנו; זה צורך חיוני, זה מוטבע לנו בגנים, זה צרוב לנו בתוך המוח, וזה, בלי ספק, הדבר הכי חזק שמניע אותנו. שמניע את רוב בני האדם, שגורם הכי הרבה אושר לרוב בני האדם, שגורם הכי הרבה כאב לרוב בני האדם..." חרדות ומחשבות בהקשרים הבסיסיים הללו הם טבעיים כל-כך. איש ועוצמותיו. ועוד לקראת סיום נשאל פרופ' יובל לגבי המילים הכי חזקות שמטופל אמר לו אי פעם. ואז, בחיוך רחב, הוא סיפר על מטופלת שלו בזמן שהותו/שהותם בניו יורק , מישהי שמאד השתנתה והתגברה על כל מיני דברים, ועל מילים שאמרה לו לקראת סיום הפגישות הקבועות ביניהם. בקצרה הוא תיאר את העבר בו חל אירוע של התפרעות שלה בקליניקה במהלך הטיפול, ובעקבות כך, המפגשים נערכו לפרק זמן של כמה חודשים בסנטרל פארק, כי הוא סירב שהם יערכו במשרדו. היא כל הזמן שאלה מתי יחזרו לחדר, והוא השיב לה שהוא לא יודע, אבל כשירגיש בטוח אז ישובו. וכך היה. בסיום תקופת הפגישות הטיפוליות, כמה שנים אחר-כך, הוא שיבח ואמר שתראה איזה יופי וכמה השתנתה. והיא, היא ככה מסתכלת עליו ואומרת לו בקריצה ש... אההממ.. שלא יחמיא לעצמו כל-כך, ורגע רגע זו טעות מבחינתו לחשוב שהיה זה הוא, אז, שבזכותו חל שינוי שבעקבותיו יכלו לשוב להיפגש במשרד. הסיבה האמתית, כך אמרה מתוך הקשר העמוק שנרקם ביניהם ובהתייחס לאותו אירוע עבר, היא, שהכל קרה בחורף, והיה קר נורא בחוץ, אז היא עבדה מאד קשה... וזה כל-כך יפה בעיניי ונוגע ללב, כי זה מתאר בעצם כמה כוחות יש גם לה. וכמה קרבה. וזו גם מתנה יפיפייה לחיים. לשניהם. איזה זיכרון הוא זה... ואני, אני אומרת, שלתפיסתי, טיפול במובן הרחב, אינו מסתיים לעולם (לרבות טיפול דמויות עבר של זמנים קדומים קדומים). לטוב ולרע הוא מוטמע בנו לעומק. מי שלא טופל כלל ברמה בסיסית כלשהי - לא שרד ולא הגיע עד הלום. לפגישות טיפוליות יש התחלה וסוף, והן יכולות ללמדנו האם הדרך בה אנו מטפלים בעצמנו מחבלת או אינה יעילה במיוחד, וכאן לנסות לערוך איזה שינוי. מוגבל, מייגע, ובכל זאת משהו. בברכת - היי את, היי אמיצה, היי זהירה. א.ה.

אין עלייך!!! אני כל כך מעריכה את התשובות שלך כאן...כאלה נוגעות וברוכות!! מתאים לך לעבוד בתחום הטיפול, האם חשבת פעם על כך? כל כך רוצה להרגיש מיוחדת עבורה...להרגיש ממש שהקרבה הדדית כזאת למרות שאינה יכולה להיות ממש הדדית לגמרי...ולא להרגיש סתם עוד מטופלת שהייתה לה.. קראתי את הספר של פרופ' יורם יובל ושם הוא מספר את הסיפור הזה ועוד כל מיני דברים ספר מומלץ ביותר!!! תודה לך א.ה תמיד מאלף לקרוא אותך! והפעם אם יורשה לי כתבת כל כך פשוט ומובן, לעיתים אני קצת מאבדת אותך מרוב שאת מקצועית כזאת ואינטליגנטית!!! לחיוב כמובן! שוב תודה אלופה! אופס,כמעט חתמתי בשמי האמיתי....כנראה שנגעת!!!