שאלה

שלום, איך משתחררים מהצורך העז הזה להרגיש אהובה, רצוייה, להרגיש שיש לי מקום פה ושאני חשובה. יוצא לי בהרבה מערכות יחסים בחיים לשאול את עצמי אם באמת אוהבים אותי, אם באמת אני משמעותית, אם באמת לאנשים אכפת ממני, זה כבר משגע אותי, הייתי רוצה לאהוב את עצמי מספיק ולא לרצות אישור מהסביבה שאני בסדר.יצא לי כמה פעמים לחשוב שאם חלילה יקרה לי משהו כמה באמת אנשים יכאבו,לכמה זה באמת יהייה קשה,לפעמים אני מרגישה צורך להיות ב"צרה" כדי להרגיש דאגה מהסביבה. זה קורה לי גם עכשיו עם הפסיכולוגית, כבר כמה פגישות שאני יוצאת מהפגישה עם הרגשה שהיא לא רוצה אותי שם, שאני לא חשובה לה,כל מה שהיא אומרת אני מפרשת את זה בצורה אחרת ניראה לי ממה שהיא באמת התכוונה ואני יודעת את זה ועדיין זה קורה ואין לי שליטה על זה כל כך. היא יודעת פחות או יותר מה אני מרגישה, היא יודעת שאני חושבת שאני לא חשובה לה. איך משתחררים מזה? ומה זה אומר? זה מצביע על חוסר באהבה, בתשומת לב בילדות? וגם אם באמת זה נובע מזה, איך לעזזל אפשר להתגבר על זה. להבין שמה שהיה היה,זה שייך לעבר ולהמשיך הלאה. סליחה שאני כותבת את זה אבל הייתי רוצה "לשים פס" על מה שאנשים חושבים עליי ופשוט לאהוב את עצמי ולהיות מאושרת.