טיפול פסיכולוגי

שלום ליאת,בהמשך למייל ששלחת,שאלתי היתה אם לפנות לפסיכולוגית של בתי,ובכן היא מעל גיל 20,הבנתי שלגבי ילדים קטנים זה שונה ורצוי אפילו להתערב אבל מה קורה כשהילד בוגר ומעל הגיל שציינתי.

הי יפית, קראתיך, מבינה את חרדותייך ודאגתך, את הרצון להרגיש קצת יותר בשליטה ולהירגע, את הקושי להישאר עם אי הוודאות. הייתי גם מבינה אם את ככה גם מקנאה בבתך, או מרגישה מוזנחת ורוצה קצת להיות מטופלת בעצמך. עדיין מצטרפת לדברי ליאת הקודמים אלייך. מאד הסכמתי איתם. קצת קופצת יותר ואומרת אולי באופן עדין פחות, אבל חושבני שצריך מאד להיזהר עם התערבויות כאלה. גם אם יש בליבה של בתך היקרה משאלה שהן תקרינה, הן עלולות להתפרש כחדירה ופריצה לעניינים אישיים. כאילו הצצת לה למקומות אינטימיים כחדר המיטות. נושא עדין ורגיש. במיוחד אם העבודה שלה בטיפול מתמקדת בנפרדות והעצמאות שלה. אישית, ואצלי קצת קיצוני, בעבר כשהייתי צעירה יותר, גיל עשרים ו, הייתי עשויה לחוות פעולה כזאת ממש כאונס ולהתפרע מאד. אבל אני גם יודעת שמטפל היה משמש כחומת מגן, עד כמה שהגבול עשוי להרגיז. גם כשכוונותייך הכי טובות בעולם. הגבול הזה שומר עליה. ובכל זאת, אני יודעת שלפעמים יש מקרים (ואיני מדברת על סכנה אובדנית, שאז השיקולים אולי שונים), שכן משתפים באיזו דרך. יש שיתוף כלשהו גם כשהטיפול מוגדר כפרטי ולא משפחתי, גם כשהמטופל בן עשרים נגיד. אבל לא בשלב מוקדם של הטיפול, ורק בהסכמת המטופל ואחרי שהנושא נדון רבות בתוך השיחות, ואם כבר אז רק בפגישה משותפת בודדה - של שלותיכן בקליניקה. וגם לכך, לפי הסיפורים, יש פוטנציאל גדול לחולל בלאגנים רציניים בטיפול. יודעת שנעשו דברים כאלה, ובכל אופן, אני לא מאד בעד. ובאשר לטיפול עומק, אחזור וגם אוסיף לדבריי ליאת – בטיפול כמו בטיפול הישגיו מוגבלים והוא איטי בדר"כ. איש והקצב שלו. דחיקה מוגזמת בטרם עת יכולה לקלקל דווקא, לדעתי. מעבר לכך, לא תמיד משיגים את מה שבאים לשמו לטיפול. לפעמים ישנן הפתעות והצלחות בתחומים שלא ציפינו, ואילו בתחומים המוגדרים מראש דווקא ההצלחות לא משהו. לעתים יש נוקשויות שלא תמיד ניתן לפצח, אבל הן באות לצד אזורים גמישים אחרים. זה, בעיניי, גם הקסם והעניין שבטיפול. ודבר נוסף שאני מכירה ממני – איני צעירה כבתך, אבל אני בטיפול ויש בעקרון משפחה סובבת (אצלי, לצערי, הם משדרים בוז ענק לטיפול). בכל אופן, ישנם הישגים אבל דווקא מול המשפחה המוכרת ההישגים האלה מאד מוסווים ומוסתרים ואפילו לא באים לידי ביטוי כמעט בכלל. כלומר, אני לא חושפת אותם בפניהם מכל מיני סיבות עמוקות וכעסים. מולם אני נשארת ההיא מפעם. ולכן, גם אילו נניח היו משוחחים עם הפסיכ' והיו נפרשים בפניהם הישגיי שאינם מובחנים על ידם, אני בספק אם הם היו מבינים או מאמינים ועם זה אי אפשר היה כל-כך להתווכח... וכל זה בידיעה ששיחה אחת לא יכולה להפוך עולמות. זו נקודת מבטי לעכשיו... א.ה.