קיטור

היי ליאת מזמן לא כתבתי.. אני לא בטוחה מה לכתוב, חוץ משנורא מורכב לפעמים להרגיש, ומורכב גם לדעת מה מרגישים. אני חושבת לעזוב אותה, לא בגלל שיש סיבה טובה לעזוב, אלא ככה סתם. כי מתישהו אני הרי אצטרך לעזוב. הטיפול הולך בדרכי חיים- אני חיה את חיי לצד הטיפול, ולא ברור מה מטרתו. נעים לי איתה, למרות שאני עדיין לא חופשייה (גם אם עברו כמעט 4 שנים), היא חכמה בעיני, אני שמחה על מחוות קירבה מצידה, אבל משהו בי גם קר וענייני. אני חושבת על עזיבה ולא מרגישה כלום. זה כמו משהו שצריך לעבור, אני לא בטוחה שאני מצליחה להרגיש משהו לגבי זה. כמו איזו פרוצדורה שתקרה. כמעט 4 שנים ואני לא מרגישה קרובה כמו שהיה מצופה. היא קוראת לי "לרוץ אליה למיטה", כמו שהיה נהוג בימי שבת עם מיטת ההורים. היא חושבת שאני פוחדת פשוט להופיע! פשוט לקפוץ למיטה ולדעת שיתפסו אותי. היא צודקת. אבל ככה אני. אני צריכה להיות לא אני כדי לרוץ למיטה שלה ככה. היום היא אמרה דברים שקוממו ושריינו אותי. השתתקתי ויצאתי ממנה כועסת. דווקא הדברים שאמרה בדרך אגב היו מה שהיה לי קשה איתו, לא הדברים שהתכוונה לומר. אני מאוד כועסת. כאילו שלחה ידיים ודיברה על החיים שלי במילים זרות. לא עדינות או מדויקות. כבדרך אגב דיברה על הבית שלי כעל בית דכאוני. מקומם! ציינה גם שאני יוצרת איתה קשר לכל דבר, עם חום וחיבה וקשר, ולכן אין סיבה שקשורה בי שבגללה אין לי בן זוג. גם זה מקומם. מרגיש לי רדוד ותפל ולא מתאים לה. הקשבתי לה ובחלק מהזמן השתעממתי וחיכיתי מתוך נימוס. קיויתי שהיא לא מבחינה בנימוס שלי. כועסת גם על הילדים שלה שעולים בינינו הרבה. איך לבקש ממנה להפסיק להזכיר אותם? אני יודעת שאלה מחוות קירבה מרגשות, אבל העובדה שככה אני אמורה להתייחס אליהן, ולהודות לה ולשמוח ולהתרגש, מעלימה ממני את זה שאני לא רוצה לשמוע. שזה לא מעניין אותי שיש לה חיים. שאני רוצה שיהיו לה חיים במינון שאני יכולה למצוא מקום גם לעצמי בתוכם. זהו. קצת הוצאתי קיטור. :-) לא מתאים לי, אבל ככה יצא. הילה

הי הילה, באמת זמן רב לא כתבת כאן. קודם כל - מאחלת לך שתוכלי להביא לידי ביטוי בדיוק את הדברים שכתבת כאן, פתוחים כפי שהם באינטנסיביות שלהם לתוך הטיפול, ולגלות ששוב באופן עקבי הקשר שורד וממשיך, ושוב איכשהו להשתכנע ביציבות שלו. ששוב תיווכחי לדעת שהיא לא נהרסת ממחשבותייך או רגשות תוקפניים וכיו"ב. בדר"כ רצוי, ככל הניתן, כמה שיותר קרוב לזמן אמת ולא לחכות עד שסיר הלחץ מתפוצץ כמעט. זה בפני עצמו יכול להיות מטרת טיפול משמעותית. בשורה התחתונה - חלקים בך מחזיקים קשר היכן שבדר"כ פחות. אבל אבל, בעצם אולי כבר השגת משהו מזה, והיו רגעים בעלי נפח נכבד שממש הבנת והסתדר לך בפנים, וככה 'פתאום' עכשיו (עיתוי ששווה לחשוב עליו) התפרצו רגשות קצת של פעם. אני גם ככה מסכימה (אם הבנתי נכון) שאין זה אומר שאם את מצליחה במשהו בתוך הקשר הטיפולי נגיד, כך תוכלי במיידי גם בקשר אחר שאינו מול אשת מקצוע, לא כל שכן בזריזות לוחצת שכזו. ובכל זאת, סוג של התחלה. יש בסיס, וכן, גם חומות להתמודד עמן... לעתים אנחנו שוכחים שקורה שגם פסיכולוגים טועים, לפעמים חוזרים בהם מדבריהם, מהכיוון הכללי או הניסוח וכו' וכו'. אז את יודעת – היא אמרה. אמרה ולא נסגר ונחתם. תמשכנה משם. לגבי פנטזיית התלייה שהזכרת בעץ החדש – הפרשנות שהייתי מציעה, בין השאר, היא המשאלה להפריד בין הגוף לנפש (הראש). מדבר אלייך איכשהו? יהיה בסדר ;-) א.ה.

היי א.ה., לא הספקתי להודות לך על התגובה שכתבת.. דווקא ה"יהיה בסדר" עורר בי חיוך והרגיע קצת. אכן, היה סוג של סיר לחץ שלא נרגע לי כמה ימים טובים. הבאתי איתי כמה דברים שכתבתי, אך הם נשארו בתיק. אני נפגשת איתה שוב היום. שוב כתבתי ולדעתי שוב הם ישארו בתיק. האמת שפשוט נרגע לי.. קצת בא לי פשוט להמשיך הלאה ולא לפתוח את הכל שוב. אין בי כבר כעס, וקורים דברים אמיתיים בחיים האמיתיים.. לא יודעת (נאנחתי). קשה לי לדמיין איך ארגיש אם באמת ניפרד. האם אתגעגע? האם ארגיש הקלה? האם מצוקה? לפעמים אני עייפה מלהיות בטיפול.. שבוע טוב! הילה