שוב...

היי ליאת, שוב אני, סליחה. רציתי לשאול אותך משהו.. תמיד היו לי תקופות מדוכדכות, מפעם לפעם, ובאופן כללי- למרות שאני מתפקדת טוב בסביבה שלי והכל בסדר, אני לא בן אדם עם הבעות מאוד גדולות (לא בטון ובעוצמת הדיבור, לא בהבעות הפנים, לא בעוצמת הצחוק, לא ברוחב תנועות הגוף.. הכל קצת קפוץ אצלי, נבוך ושמור). ממש דכאון אמיתי של ספרים חוויתי רק פעם אחת, לפני יותר מ-10 שנים. אני לא יודעת אם אני ב"סגנון" של דכאון, חרדה חברתית, סתם ביישנות שנתעצמה. לא יודעת. אני כן יודעת שגם בתקופות הכי חשוכות שלי, האפשרות להתאבד לא עלתה. אפילו לא שקלתי את העניין, הרעיון פשוט לא עלה. מאז שאני בקשר עם הפסיכולוגית שמטפלת בי, כאמור כבר כמעט 4 שנים, הרעיונות האלה נוכחים בי לא מעט. אני מדמיינת את עצמי תולה את עצמי די הרבה, גם אם אני די משוכנעת שזה לא משהו שאני באמת מתכוונת לעשות. אני בעיקר חושבת שזה משהו שאני חושבת עליו מתוך תקווה לא ברורה שהיא תציל אותי. שהיא תהיה כאן כל הזמן, תעטוף, תתרוצץ חסרת נשימה, תגן, תדאג. (תאהב?) פתטי קצת, הא? אני מקשיבה לעצמי ומבינה שההתאבדות המדומיינת היא חלק מהדיאלוג, היא מטאפורה או כלי אחר, כדי להביע משהו שאפשר גם להביע במילים (שכנראה יהיו פחות עוצמתיות מהדימוי). אבל אני דואגת למה יקרה כשניפרד. תלייה זו מחשבה מדבקת שמזדחלת ליומיום בלי בעיה, והיא אולי תהיה שם גם שהמטפלת כבר לא. מה גם שלא נעים לי לדמיין את עצמי תלויה כל הזמן.. מעצבן שלפני הטיפול לא היה כרוך לי חבל סביב הצואר.. (מצחיק הביטויים האלה והשימושים שלהם). להתייחס לפנטזיות כמו אל חלומות.. אוף.. איזה שבוע קיטור זה.. בא לי "להקיא" פה עוד ועוד, אבל אשמור את זה בנתיים. אוף, כמה זה קשה לפעמים... ולמה? (אוף) מצטערת על ההסתערות בימים האחרונים.. (תחזיקי מעמד עוד קצת, בסדר? עוד יומיים אפגש איתה שוב..) סליחה ותודה הילה

אמנם כתבת להילה ,אך דברייך הגיעו אלי בדיוק !! בזמן שאני צריכה לשמוע את המילים הללו ! אני מעתיקה ליומני את מילותייך אלו. נראה לי שאקרא ,אחזור ואשנן אותם 3 פעמים ביום פורטה.. ואולי אצליח לפרוש כנפיים ולהרגיש שחרור אמיתי.. ?? דפי.

את עונה למישהו אחד..וזה פשוט נוגע להרבה מאיתנו שזה מדהים...ממש מתאימה גם לי התשובה שלך במיוחד לפני הסוף...

היי ליאת, מצטערת שלקח לי זמן להשיב.. ימים עמוסים לאחרונה. אני קצת פחות התחברתי למה שכתבת, זה קצת פחות קשור לחוויה שלי, אבל שמחתי שלילדת האביב ולדפי זה מאוד דיבר ועזר. רוב הזמן אני לא חוששת לפרוש כנפיים, אני מניחה שאני אהיה בסדר. לא הגעתי אליה במשבר ואני כנראה גם לא אעזוב כשאהיה באחד. התוקפנות שלי כלפי עצמי פחותה מאז שהכרתי אותה, ומאידך- ביטויי התוקפנות שעוד ישנם (הכל בדמיון, כאמור) חמורים יותר מפעם.. כבר לא "סתם" מכות, אלא ממש תלייה (או ריצה לכביש או ריצה אל תוך הים.. בעיקר תלייה אבל). מה שהטריד כשכתבתי זה להשאר עם הדימויים האלה גם אחריה, שאם יתממשו בטעות יום אחד, המחיר יהיה לא נעים.. אבל איכשהו היום זה פחות מעסיק.. אולי קצת נרגעתי מהבלאגן שהייתי בו.. תודה שהגבת (למרות ריבוי ההודעות) (וא.ה., אני מיד יורדת לכתוב לך..) שישי נעים הילה